ד”ר נאוה סביליה שדה
חוקרת אמנות, אוצרת, מרצה

“חפירות, זכרונות אבודים מעתיד רחוק” – אריק ונונו

“חפירות, זכרונות אבודים מעתיד רחוק” – אריק ונונו, גלריה P8, תל אביב, אוגוסט 2013

אַתָּה הוּא אָדוֹן אַתָּה הוּא מֶלֶךְ!
אֶנְלִל, אַתָּה הוּא אָדוֹן! אַתָּה הוּא מֶלֶךְ!
נוּנַמְנְר, אַתָּה הוּא אָדוֹן! אַתָּה הוּא מֶלֶךְ!
אַתָּה הוּא אָדוֹן גִבּוֹר, אָדוֹן אַדִּיר!
אַתָּה הוּא אָדוֹן הַמַּצְמִיחַ פִּשְׁתָּה, אָדוֹן הַמַּצְמִיחַ דָּגָן!
אַתָּה הוּא אָדוֹן הַשָׁמַיִם, אָדוֹן הַשִּׁפְעָה, אָדוֹן הָאָרֶץ!
אַתָּה הוּא אָדוֹן הָאָרֶץ, אָדוֹן הַשִּׁפְעָה, אָדוֹן הַשָׁמַיִם!
אֶנְלִל הוּא אֵל, אֶנְלִל הוּא מֶלֶךְ! (מתוך: הולדת אל הירח)1

.

“אין פרשנות אלא אם כן, מתחת לשפה שאנו קוראים ומפענחים,
אצה ריבונותו של טקסט קדום” (מישל פוקו)2

נופים מוזרים, הזויים, מהנדס בדייקנות ברישומיו האמן אריק ונונו: שרידי ערים עתיקות שאולי ידעו פעם תפארת; פני ירח או נופים מכוכבי לכת מרוחקים בזמן ובמרחב; מחוזות בלתי אפשריים; אובייקטים פסוודו-פולחניים המעלים חידות וסימנים בלתי פתורים; מלאכת מחשבת שהיא ספק אדריכלות – ספק ארכיאולוגיה.
סידרת הרישומים “זכרונות אבודים מעתיד רחוק” מבוססת על שפה אמנותית ריאליסטית לכאורה, המתאפיינת בקו רישומי צפוף, תפיסת מרחב אשלייתית, מעברים עדינים בין אור לצל ושפע הקצרות. לסידרה זו נוספים ציורים בצבעי שמן בהם האובייקטים המומצאים של ונונו מתוארים בפלסטיות כה מוחשית, עד כי נדמה שעוד רגע קט והם יפרצו מתוך הבד. דימויים אלו מוכרים לכאורה לצופה, אולם הוא אינו בטוח היכן פגש בהם, ומוצא עצמו חוכך בדעתו במאמץ לברר בינו לבין עצמו מנין מוכר לו אובייקט זה או אחר, מהו המסומן אותו הוא מסמן, ומהו הזכרון הנקשר עמו.
הריאליזם עבור ונונו הינו אמצעי שנועד להנכיח מציאות קדומה, או קדומה לכאורה, שכן מחוזות הזויים אלו הומצאו על ידי דמיונו הפורה ומעוררים את השאלה – מהי הרלבנטיות של העתיקוּת בעידן העכשווי?
שאלה זו הופכת אף חדה יותר לנוכח ציור שמן על בד גדול מימדים בו מתואר דימוי של כד יווני עתיק לערבוב יין מסוג קרטר גביעי (calyx krater) האופייני למאה החמישית לפנה”ס. הכד בוהק ונוצץ בחיוּת, כאילו לא פגעו בו שיני הזמן וזה עתה נחלץ מתוך עטיפת מתנה. באורח מעניין, כדים רבים מסוג זה המוצגים במוזיאונים הינם בוהקים כחדשים משום ששהו במשך מאות שנים במעמקי קברים, או מתחת לאדמה געשית בעיר קדומה כפומפי, לא סבלו מחימצון, וכך נשמרו כחדשים. האם ברק הכד אותו שימר ונונו על בד הציור עשוי להיות בעל משמעות אלגורית רחבה יותר?
הנופים ההזויים ברישומיו של ונונו הם מבנים המזדקרים ועולים מתוך שממון צחיח כארכיטקטורה פיסולית הנובעת מאליה בלבו של נוף מדברי. מבנים אלו מצמחים קירות אנכיים באורח מאיים, מדרונות חלקלקים ומסוכנים ומדרגות מרובות וגבוהות מדי. באחד הרישומים אף מתוארת דמות מועדת ממדרגה ונופלת על ראשה. הנסיונות למצוא שביל גישה על מנת להיכנס אל לב המבנה עלולים לגרום לתסכול רב, שכן שביל כזה אינו קיים, ואם כבר יצליח מישהו, עיקש במיוחד, להגיע אל מעמקי הקונסטרוקציה הבלתי אפשרית, הוא עלול למצוא עצמו במקום ממנו אין מוצא. ברישום אחר נראות מדרגות אשר מתרוממות כמבנה עצמאי ומסתיימות בקצה העומד באוויר כתלוי על בלימה. המטפס במדרגות אלו המובילות לשומקום עלול להשקיע מאמץ אדירים סיזיפי חסר תכלית. תחושת התסכול עולה ומתגברת לנוכח דימוי נוסף של מבנה, ממנו מזדקרים ועולים שני עמודים נטויים כמדקרות חסרות פשר. ואכן, חוסר הפשר הוא המוטיב החוזר ברישומים אלו: מבוי סתום ממנו הגישה אל היציאה הינה חסומה ואולי בלתי אפשרית. נופיו של קספר דוד פרידריך, שנועדו להזכיר לאדם את אפסותו אל מול מרחבים גיאוגרפיים ומנטליים נשגבים ממנו, נראים אופטימיים בהשוואה לנופים הטורפים של ונונו. נוף מסוכן זה הינו ממשי ולא ממשי בעת ובעונה אחת, ובהתייחס לבודריאר (Jean Baudrillard) – הוא נמצא בשום מקום ונמצא בכל, היפר-ממשי, קיים ולא קיים בו זמנית.3 נוף זה מסמל את החיים, מהווה מטאפורה לסכנות ולחוסר המוצא המאיים על האדם בכל עת, אולם לא מן הנמנע שנוף זה אכן גם קיים (למכביר) במציאות: בקניונים של אריזונה, הרי האטלס, דרום אמריקה, מדבריות אוסטרליה וכו’… ותאונות אכן מתרחשות לעיתים בנוף כזה. במונחים השאולים ממשנתו של בודריאר, נוף זה הוא סימולקרה – דימוי אשר מייצג את המציאות, אולם הוא גם המציאות עצמה. הסכנה היא מטאפורית ומוחשית בו זמנית, וקיימת מזה עידן ועידנים. האיום הקיומי הוא קדמון וקמאי, אינו חדל ואינו פוסק, ובלבו התהווה הקיום האנושי. עם זאת, הומור רב קיים ברישומי נוף אלו של ונונו: לעיתים נוטלים הם צורה של בעל חיים, היברידי ובלתי מזוהה; ולעיתים צורה של איבר נשי כגון שַׁד הנראה כאיגלוּ ובו פתח כניסה מעוגל. השד, סמל של נשיות והענקה, אשר בעולם העתיק נקשר עם דימויים של פולחני פוריות כגון ארטמיס מאפזוס, אינו מניק עוד, אלא הפך למאובן. מאובנים אלו הופכים לארכיאולוגיה פורנוגרפית ברישום ובו דימוי של משגל, כאשר ירכי אישה הפכו לקניון פיסולי אדיר מימדים, במרכזו מכתש ועלי הנעוץ בקרבו, כמבנה פולחני קדום. במדרגות החצובות לפני מבנה זה מופיעות שתי דמויות קטנות מימדים שכמו נפעמות אל מול מופע זה וסוגדות לו כאל פֶטיש המסמל את התשוקה והאֶרוס, המניע הנצחי של ההוויה האנושית. דימויים פיסוליים פולחניים של אברי מין, בעיקר גבריים, ידועים מן העת העתיקה, ויצויין במיוחד המונומנט הפאלי באי דֶלוס (Delos) מן המאה השניה לפנה”ס. בעוד שבעת העתיקה מונומנטים אלו נקשרו עם פולחני פוריות לכבוד האל דיוניסוס, והיחס אליהם חמור ורציני, הרי שרישומיו של ונונו נתפסים באורח הומוריסטי אצל המתבונן, וכך מעצימים את הפער שבין סמלים אלו בעולם העתיק לבין משמעותם בעידן העכשווי. מרחבי הזמן והגיאוגרפיה משנים תפיסות עולם, ובעיקר את ההבנה האנושית של מושגים אלו. ההסטוריון אנג’לוס קניוטיס (Angelos Chaniotis), אשר עסק במחקריו בשאלת היווצרותה של זהות תרבותית וחברתית בעת העתיקה, סוקר מאמר היפותטי משנת 4264 אודות תגלית מרעישה: קיומן של יבשות עתיקות ששמן “אירופה” ו- “אמריקה”, וכן מדינות כגון “ארצות הברית” ו”בריטניה”, וביניהן יריבויות ומאבקים.4 המאמר ההיפותטי אותו הוא מתאר משעשע את הקורא, היות שקיים בו בלבול מכוון בתיאור התרבויות “העתיקות”, ובכך מוכיח קניוטיס שבקלות רבה ניתן להוציא דברים מהקשרם, לערבב הנחות ושאלות, להפוך אותן לפסוודו-עובדות, לעוות את ההיסטוריה, ולהביא את הדברים לכדי אבסורד.
ואולם, התשוקה האנושית אכן היתה מאז ומעולם מניע וגורם שחולל תקומות ותהפוכות: רומא הוקמה כתוצאה מכיבושו של האל מרס את הבתולה הווסטאלית ריאה סילביה והתאומים רומולוס ורמוס שנולדו בעקבות כיבוש זה, ואילו בעקבות אונס לוקרציה הפכה רומא לרפובליקה. אינוסה של נינליל, אלת הדגן, על ידי אנליל, אל הסערה, הרוח והפריון במזמור השומרי הקדום “הולדת אל הירח” הביא ללידתו של ננה-סין, אל הירח.5 הפסוק החוזר במזמור: “אתה הוא אדון! אתה הוא מלך!” הינו בבחינת דברי הלל ושבח לכוח נשגב, בתרבות שנשלטה על ידי חרדה עצומה מפני האלוהויות וקוצר חייו של האדם עלי אדמות. מתוך חרדה זו נוצר פולחן ושימוש בסימנים וסמלים של האל ותכונותיו. הפילוסוף מישל פוקו (Michel Foucault) ראה את מורשת העת העתיקה “כמו הטבע עצמו”, כמרחב של צורות וסימנים אותם יש לפענח ולפרש.6
ונונו מתרכז בתכונותיו של הסימן והסמל ומשמעותם בגוף עבודות נוסף המורכב מרישומים וציורי שמן על בד. בעבודות אלו מוצגים דימויים חסרי זהות ומקור, תלושים, עתיקים לכאורה, הנושאים סמלים כגון תווים, אותיות, מספרים, ואף סימנים בלתי מזוהים. אחד מדימויים אלו המצוייר בצבעי שמן על בד הינו לוח המחולק לשנים עשר ריבועים, ועל כל ריבוע מספר. סכום הריבועים בכל כיוון, אנכי ואופקי, הינו 34, סגולה שיש בה מעצם טיבה בכדי להפוך אובייקט כזה לנשוא הערצה ולפֶטיש. הֶקשר מיידי מתולדות האמנות הינו התחריט “מלנכוליה” (1514) של הצייר, הרשם ואיש האשכולות הגרמני מתקופת הרנסנס אלברכט דירר (Albrecht Durer). בתחריט זה מופיע דימוי דומה של ריבוע הקסם, תלוי על קיר של מבנה, מעל להאנשת המלנכוליה. ביצירתו של דירר סימל ריבוע הקסם, כמו גם אובייקטים אחרים מעולם הגיאומטריה המופיעים בציור, כגון מחוגה, כדור ופֵּאון, את השכלתנות וההגיון. ערכים אלו הם בבחינת בסיס לדיון אינטלקטואלי ותרבותי ברנסנס, והמקור ממנו שואב האמן את נושאיו ואופני ההבעה.
כאמן המודע ובקי בהיסטוריה של האמנות, פונה ונונו אל מסורות העבר, הארכיאולוגיה של הידע, כמעיין אינטלקטואלי ומאגר ממנו ניתן לשאוב רעיונות וללמוד אודות סגנון וערכים בשפת האמנות. עם זאת, אין די בסיבות אלו בכדי להוות עבורו עילה לפניה אל תולדות האמנות. פניה זו הינה חתרנית ונועדה להעמיד לדיון שאלות אודות משמעותו של העבר. מתוך נקודת מבט זו, ציטוט ריבוע הקסם ביצירתו של ונונו מעלה באופן אירוני את השאלה – מהו מקומה של השכלתנות בתרבות העכשווית? מהו מקומו של הפֶטיש? האם תרבות זו מקדשת את התבונה או שמא חוגגת את הטפשות? (ובהקשר זה עולה בזכרון התערוכה “על הטפשות”, מוזיאון פתח תקווה, דצמבר 2012 – אפריל 2013).
בתרבות זו סימנים וסמלים מעולם המספרים והמוסיקה, הנקשרים עם הגיון ותבונה, הופכים תלושים וחסרי פשר, כמו בציור שמן על בד וברישום, בהם מתואר אובייקט משולש הנושא דימוי של תַו. תו בודד זה כמו נעקר מיצירה סימפונית, אבד והפך לסימן מיותם וחסר חַמשָׁה, שכעת פרשנותו נשארת עלומה. ברישומים אחרים מופיעות אותיות כמבנים נטושים והרוסים, או סימני ניקוד כשורוק וקמץ שהפכו למאובנים ולביטוי הלכה למעשה לארכיאולוגיה של השפה, כלשונו של פוקו.
לתחושת חוסר הערך והאובדן של תרבות העבר העניק ונונו ביטוי בדימויים תלת מימדיים, שרידים ספק ביולוגיים – ספק ארכיאולוגיים, כשיירים או חלקים משלם שנעלם. אחד מאובייקטים אלו מדמה סלע עתיק, בעודו למעשה אבן צבועה עם דבק וחול, כסימולקרה – ממשי ולא ממשי באחת. אובייקטים אחרים עשויים, ממש כגוף חי, ממכלול של חומרים: ברזל, עץ, בדים, חוטים, דבק, ברגים, עיסת נייר. צילום באמצעות קרני רנטגן יגלה מראה כשל שלד עם טקסטורה פסוודו – ביולוגית. משמעותם ומהותם של השרידים העסיקו את ונונו בעבר גם במיצב שכותרתו “ונציה שוקעת”.
משמעותו של ההווה כעבר של העתיד עומדת לדיון בציור שמן על בד שבמרכזו דימוי הנראה כגוש אבן, ועליו סמל האינטרנט – @ המושווה לסימן האחוזים. מתחת לדימויים אלו מופיעים עשרה סימני חורים בגדלים וצורות שונות. אבנים ועליהן סימנים הן כאסטלות עתיקות שעליהן תבליטי חוקים ודברי שירה, כדוגמת האסטלה של חוקי חמורבי או לוחות האבן שתיארו את עלילות גילגמש. הקשר בין סמל האינטרנט לסימן האחוזים ולהטבעות החורים אינו ברור, ולמעשה, חסר פשר.
על “אסטלה” אחרת רשומות המילים: ex-ist, כשיבוש המילה exit באנגלית, כלומר – “יציאה”, ובתרגום מגרמנית – “הוא לשעבר”, מושג היידגרייני טיפוסי המכוון לשאלות אותן מעלה ונונו ביצירתו אודות משמעותו של העבר ביחס להווה ולעתיד. לפני אובייקט עצום מימדים זה מופיעות שתי דמויות זעירות מאוד, ומאחוריו, במרחק, אובייקט נוסף, כמצבות גיגנטיות בבית קברות קוסמי. בית עלמין זה מאכלס תרבות של סימנים שאינם מסמנים עוד דבר.

7דוד גורביץ’ כתב אודות סדרת העבודות “המזוודה של ונונו”: “הממשי מצוי מעבר למשמעויות שמייצרת השפה… הממשי על פי ונונו, הוא איזור אסור כי הוא כבר תחום, אטום וארוז במזוודה”. ואכן, השפה האמנותית של ונונו מייצרת אובייקטים “ממשיים” אולם לא אמיתיים, אשר סימני השפה אינם יכולים להגדיר; דימויים פסוודו-מציאותיים אשר מילים אינן יכולות להכיל. לתחושת הפער בין הדימוי והטקסט העניק ונונו ביטוי בתערוכה “Untext Me!” (בית האמנים, תל-אביב, 2009).
“הדברים והמילים עומדים להיפרד” הכריז פוקו8, ונדמה שונונו מתגרה בהיסטוריונים ומתריס בפניהם: סימנים וסמלים טקסטואליים אלו הינם מומצאים וחסרי פשר ומשמעות. מה, אם כן, תהיה משמעותם בעוד ארבעת אלפים שנה? האם יוענקו להם משמעויות מוגזמות ומופרכות?…
במאמרו של קניוטיס, שצוטט קודם לכן, יתפס המחשב בשנת 4264 כאובייקט פולחני. הסימנים הממוחשבים יהיו כחידות בלתי מפוענחות, והקומוניקציה במאה ה- 21 תתפס כאנאלפבתית ומבוססת על סימנים:
“מליוני דיסקים עגולים נתגלו, כשהם נושאים עליהם את הכתובת שעדיין לא פוענחה – CD, אשר מופיעה גם על מזבחות ביתיים (מחשבים). ישנם חוקרים שמתייחסים אל סימנים אלו כאל סימני קסם. הם מסבירים אותם כיצוג קווי של סהרון הירח והראש האנושי המוצגים באופן מופשט”.9
קניוטיס מתאר בהומור מחקר היפותטי, בעוד ונונו רושם ומצייר בקריצה אובייקטים סתומים וסימנים חידתיים; מחשבים שהתאבנו והפכו לתגליות ארכיאולוגיות, פֶטישים מעולם דיגיטלי מנוכר המצמיח אלי ירח עכשוויים, שהינם ריקניים וחסרי משמעות. עבור ונונו הפייסבוק הינו מעין אתר ארכיאולוגי עמוס ורווי במידע, שרובו שטחי וחסר תוכן, זירת התערטלות המעידה על תרדמת תרבותית. אלי הירח של העידן הדיגיטלי מוגדרים, כמו במיתוס השומרי העתיק, במונחים כגון: “אתה מלך!” והם זוכים לאהדה ולשיתוף באמצעות סימנים מוסכמים. באתרי האינטרנט רבים “חופרים” – מונח שהפך שגור בעגה של ילדים, ומגדיר התעמקות שנתפסת כעודפת ומוגזמת. הצליל הלעגני שהוצמד בתרבות העכשווית למילה “חפירה” נושא לצדו מסר סמוי לפיו השטחיות והרדידות עדיפות על המחשבה המתעמקת, והן אלו המאפיינות את הגישה הנכונה להתנהלות. חוסר הזהות והתלישות של האובייקטים ברישומיו של ונונו הם כביטוי לשטחיות האופיינית לתרבות “החפירות”, אשר הביאה למבוי סתום תרבותי. המבוי הסתום, הינו כזכור מוטיב חוזר בדימויי האדריכלות-הארכיאולוגית של ונונו.
ואולי, בעצם, מבוי סתום אינו אינו דבר רע כלל ועיקר?
כצייר, ניסה ונונו לצייר בסגנונות שונים, והאקלקטיות הינה אחד ממאפייני עבודתו הבולטים, כפי שהדגיש דוד גורביץ’ במאמר אודות האקלקטיות ביצירתו של ונונו.10 ריבוי הסגנונות במהלך שנות עבודתו נובע מן החיפוש המתמיד והבלתי מתכלה בנסיון להמנע מהגעה למיצוי מלא, או מבוי סתום, וכך יצירת סגנון מנייריסטי שחוזר על עצמו.
כאשר האדריכל-פסל המיתולוגי דאידלוס מצא עצמו במבוי סתום, כלוא בלבירינת שהוא עצמו תכנן ובנה, הוא חיפש דרך מקורית למילוט. דרך זו לא נמצאה על הקרקע, אולם, כאשר הרים דאידלוס את ראשו מעלה בלבירינת נטול התקרה, קרץ לו תכול השמים כהבטחה לחירות. דאידלוס יצר לו ולבנו איקרוס כנפיים, באמצעותן הגביה עוף ונמלט.
בציור שמן על בד של ונונו, נראה דימוי של פתח מעוגל מבעדו נגלים שמים תכולים ומעט צמחיה ירוקה המעטרת את שוליו, ואילו הצופה כמו נמצא בתחתיתו של בור עמוק. דימוי זה מעלה בזיכרון תיאורים אדריכליים של פתחי תקרה מעוגלים (Oculi), כגון תקרת “חדר הנישואים של דוכסי מנטובה” של הצייר בן המאה החמש עשרה אנדריאה מנטניה (Andréa Mantegna, Camera deli Sposi, Mantua, 1474), אשר מבוססים לכשעצמם על פתח האוקולוס (Oculus) בכיפות של מקדשים עתיקים כדוגמת הפנתאון ברומא (מאה שניה לספירה). אוקולוס משמעו בלטינית עין, ואילו הדימוי הריאליסטי של ונונו מתבסס, כמו התקרה הרנסנסית, על העקרון הפרספקטיבי האשלייתי של הטעיית העין (Trompe l’oeil), וכן על עקרון הראיה מלמטה כלפי מעלה (Di sotto in sù). הציטוט בעבודתו של ונונו הינו צורני ורעיוני באחת. השמים המוארים הנגלים מבעד לעין התכולה, הוא האוקולוס, מעל למעמקי הבור האפל בציורו של ונונו, הם כהבטחה אפלטונית לעונג אלוהי ולאושר, כקריצה להבטחה דומה בתיאור האוקולוס של אנדריאה מנטניה. אולם, בעוד שאצל מנטניה המלאכים המחייכים המציצים מבעד לפתח יסייעו למאמין הנוצרי להגיע להתעלות הנכספת, הרי שההיחלצות מן ה”בור” של ונונו הינה בבחינת משימה לא פשוטה. קירותיו של בור זה אינם חלקים, אלא בנויים משפע של זיזים ובליטות, אולי שורשי עץ או שרידי מבנה קדום. החיים שמעבר לפתח היציאה קורצים לכלוא בבור זה, ודרך המילוט היחידה מהמחבוש הינה השקעת מאמץ בטיפוס על הזיזים והבליטות. מבוי סתום, כפי שצויין זה מכבר, הינו מוטיב חוזר בעבודתו של ונונו, ונדמה, שאין הוא בבחינת דימוי שלילי, אלא חיובי דווקא. המבוי הסתום הינו למעשה סממן המאותת שיש לשנות כיוון, גישה או נקודת מבט; חוסר המוצא מעודד חשיבה מקורית, חפירת מחילות ויצירת מעברים חדשים, טיפוס על זיזים וחיפוש נקודות אחיזה חדשות, תוך התבוננות סקרנית, “חפירה” מטאפורית כמו גם ריאלית, ולמידה ממאגרים בלתי נדלים של חכמה עתיקה.

ד”ר נאוה סביליה שדה
P8, תל אביב אוגוסט 2013

  1. מתוך: “הולדת אל הירח”, מזמור שומרי עתיק., בתוך: ש. שפרה וי. קליין (עורכים), בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, עם עובד, תל אביב, 1996, עמ’ 78, שורות 143-149.
  2. מישל פוקו, המילים והדברים: ארכיאולוגיה של מדעי האדם, תל אביב: רסלינג, 2011, עמ’ 55.
  3. ראו: ז’אן בודריאר, סימולקרות וסימולציה, בתרגום אריאלה אזולאי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007.
  4. Angelos Chaniotis, European identity – learning from the past?, in:
    http://www.steiner-verlag.de/uploads/tx_crondavtitel/datei-datei/9783515094306_p.pdf
  5. ראו: שפרה, בימים הרחוקים ההם, עמ’ 70 -71.
  6. פוקו, 2011, עמ’ 47.
  7. דוד גורביץ’, “המזוודה של ונונו”, קטלוג התערוכה “נוף-נוף”, משכן האמנים, הרצליה, אוקטובר 2001
  8. פוקו, 2011, עמ’ 56.
  9. Chaniotis, European identity
  10. גורביץ’, “אקלקטיות”, קטלוג התערוכה של הצייר אריק ונונו נוף-נוף, משכן האמנים, הרצליה, אוקטובר 2001