ד”ר נאוה סביליה שדה
חוקרת אמנות, אוצרת, מרצה

“שירת הצבע הטהור” – מרים מגידון

“שירת הצבע הטהור” – מרים מגידון, גלריה אפרת, תל אביב, אוקטובר 2013


מרים מגידון (2012 – 1924)

הציירת מרים מגידון נולדה בשנת 1924 בגרמניה ועלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1933.
מגידון למדה גרפיקה אצל האחים שמיר, ואמנות במכון אבני אצל הציירים יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי עד 1951. מאוחר יותר למדה ציור אצל מרסל ינקו ותחריט אצל דן קריגר.
מגידון היתה חברה באגודת הציירים בתל-אביב, באגודת המיניאטורות הישראלית ובאגודת הציירים בצפת. טכניקות עיקריות בהן עבדה: צבעי שמן, אקוורל, גואש, רישום ותחריט. מרים היתה נשואה למרדכי מגידון, מנהל מוזיאון תל קסילה בתל אביב; להם שלוש בנות – מירב, מאירה ומיכל, והיא זכתה לראות בחייה היפים נכדים ונינים.

תערוכות יחיד
1954 ציורי פרחים, בית העירייה, חיפה
1969 גלריה “עידן”, תל-אביב
1979 אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן
1981 בית שאגאל, חיפה
1988 תערוכת תחריטים, מוזיאון הדפוס, צפת
1989 בית יד לבנים, ראשון-לציון
1997 בית יד לבנים, נס-ציונה

תערוכות קבוצתיות
1980 תערוכת הים, חיפה
1982 תערוכת תחריטים, אגודת הציירים, תל-אביב
1983 תערוכה בפרנקפורט דה מיין
1983-86 תערוכות התנ”ך בבית התנ”ך, תל-אביב
1984 תערוכת “מרחבים” באגודת הציירים בתל אביב
1985 תערוכה של אמני צפת בבית יד לבנים, פתח-תקוה
1986-87 השתתפות בתערוכות קבוצתיות בצפת
1987 אגודת הציירים, תל-אביב
1990 תערוכה בליל, צרפת
1990 תערוכת מיניאטורות, ברצלונה, ספרד
1992 “הפנים”, אגודת הציירים, תל-אביב
1992 גלריה שולמית, תל אביב
1997 גלריה נמה, תל אביב
1998 גלריה סאיי, סוהו, ניו יורק
1999 תערוכת “אהבה”, אגודת הציירים, תל-אביב
2000 תערוכת מיניאטורות התנ”ך, בית גבריאל, כנרת, טבריה
2001 בית התנ”ך, תל-אביב
2002 תערוכת אמני צפת, הגלריה העירונית, נתניה
2008 תערוכת “אמנות בהיכל”, היכל התרבות, פתח תקווה
2009 תערוכת מיניאטורות, היכל התרבות, פתח-תקוה
2009 “תבניות של צבע” – תערוכה באגודת הציירים, חיפה

שירת הצבע הטהור של מרים מגידון (1924 – 2012)

“רוב האנשים מסתפקים באור חיצוני; לאמן ולמשורר יש אור פנימי. זהו, ללא ספק, האור הנולד מתוך התמונה עצמה, מעוצמת הצבעים והזיקה ביניהם” (אנרי מטיס) 1

הציירת מרים מגידון (1924-2012), אשר התגוררה ויצרה בתל אביב ובצפת, הותירה אחריה יצירה עניפה ושופעת בטכניקות מגוונות: צבעי שמן, מים, גואש, רישום ותחריט. היקף יצירתה מרשים בעושרו, אולם הרושם העז לנוכח ההתבוננות בעבודותיה של מגידון נובע לאו דווקא מכמותן, אלא מן האמצעי האמנותי המשמעותי ביותר האופייני לציוריה: הצבעוניות. כאמנית הניתנת להגדרה כקולוריסטית, פיתחה מגידון סגנון ציור אבסטרקטי, אשר ניכרת בו השפעת מוריה יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי. עם זאת, סגנונה הוא בעל יחוד אישי ומבוסס על קומפוזיציות אינטואיטיביות לכאורה העשויות בצבעים רעננים, טהורים וזוהרים, שכמו קורנים באור ומונחים במשיכות מכחול רחבות, ואף פראיות משהו. כתמי הצבע הטהור חריפים ומודגשים במיוחד: הכתום עז כתפוז בּשׁל, הצהוב קורן כשמש, עסיס תותים כמו ניגר מן האדום החושני, הירוק כאחוּ קסום, הכחול והטורקיז כמעמקי הים, ואילו גווני הסגול כפרחי לילך מבושמים.
הדימויים העולים תחת מכחולה של מגידון הינם בדרך כלל מופשטים, אם כי לעיתים יופיע קו מיתאר מסתלסל שכמו מבקש להגדיר צורות כלשהן, אולם ללא מחוייבות להעתקת הטבע או המציאות. דימויים כגון מבנים, מדרגות, כיפות, עצים ודמויות זכו להפשטה באמצעות מכחולה של מגידון והפכו לכתמי צבע מרצדים בשובבות, כאילו מתגרים הם בנטיה האנושית לנסות להגדיר מראות ולהכניסם לתבניות מוכרות. ואמנם, לססגוניות צבעונית מיוחדת זו כפל משמעות: מחד, מלבבת היא, ויוצרת אווירה של תֹם ורוגע; אולם מאידך, ובאותה עת, מתפרצת באנרגיה שופעת חיוניות. שֶקט וגעש, שלווה וסערה, דבר והיפוכו בו זמנית, הוא אם כן, מאפיין יחודי בציוריה של מרים מגידון. לכך יש להוסיף מבט על עבודות התחריט שיצרה. בחלק גדול מתחריטים אלו מופיעות דמויות הניצבות בגבן אל הצופה, תוך שהן מתבוננות לעבר עיר עלומה. מיסתורין רב אופף את הדמויות, ואוירה לירית נסוכה על פני התמונה. עם זאת, הצבעוניות האופיינית לחלק מן התחריטים מעניקה להם רכות המבטלת מימד של טראגיות. אסתטיקה של ניגודים אופיינית ליצירתה של מרים מגידון, ונדמה שנובעת ממסורת ציורית שהטביעה חותמה על עולם האמנות.
שפתה האמנותית היחודית של מגידון מעלה בזיכרון אמנים קולוריסטיים כציירי תנועת הפוב (Les Fauves) – “הפראים”, בתחילת המאה העשרים, כגון אנרי מאטיס (Henri Matisse), מוריס דה ולאמנק (Maurice de Vlaminck) ואנדרה דרן (André Derain). הפוביסטים יצרו מהפכה בציור תודות לאיכות הטיפול החדשה והנועזת בצבע אותה פיתחו, אשר מתבססת על שימוש בצבעים טהורים ויצירת צבעוניות זוהרת, בוהקת ורבת עוצמה. צבעוניות זו, שנתפסה כבוטה ופורקת עול, והנטיה לשטיחות ולדו מימדיות תוך הפגנת זלזול בחוקי הפרספקטיבה, נועדו לבטא מרידה כנגד מסורת הציור האקדמית. מטרת הפוביסטים לא היתה, למעשה, לתאר את האור, אלא לאפיין את זוהר האור באמצעות צבעוניות בוהקת, רעננה וקורנת. אור זה הנולד מן הזיקה וההרמוניה בין הצבעים, הינו ביטוי לאור הפנימי בנפשו של האמן.
הצבעים הטהורים ביצירתם של האמנים הפוביסטיים אינם מסמלים אובייקט ריאלי כלשהו, אלא מייצגים את עצמם בהתאמה לחוקי היצירה עצמה. מהם, אם כן, חוקים אלו?
בדבריו אודות יצירתו, שב והצהיר מאטיס, כי היא אינה מבוססת על ניתוח מדעי, אלא על אינטואיציה ורגישות: “בחירת הצבעים שלי, אינה נשענת של שום תיאוריה מדעית. היא מבוססת על התבוננות, על תחושה, על הנסיון של רגישותי”.2 מאטיס ביסס את עבודתו על היחס והזיקה בין הצבעים, תוך שלילת חיקוי הטבע. הזיקה בין הצבעים היא הקובעת את ההבעה. בכוונתו, למעשה, להעניק ביטוי לתחושות העולות בו לנוכח המציאות, אולם לא לתאר את המציאות עצמה. תחושת הצבעוניות שמעורר הרגש, היא ההשראה לציור, שהינו בעל חוקיות פנימית משל עצמו, ולא העתקת הטבע. מאטיס דיבר בשבח נקיון המחשבה כאמצעי ראשון במעלה ליצירת החוקיות על בד הציור, דבר אשר בא לידי ביטוי בדבריו: “לעשות סדר בין הצבעים משמעותו לעשות סדר במחשבות”.3 על פי תפיסה אמנותית זו, האסתטיקה של הצבע עומדת בפני עצמה, ולכן, הוא במלוא עוצמתו במצבו הטהור. מסיבה זו, נמנעו הציירים הפוביסטיים מערבוב הצבע על הפַּלֵטָה. היחס בין הצבעים הטהורים נקבע על ידי האופן בו הם פועלים זה על זה, כאשר שכנותם תומכת ומחזקת את השפעתם ההדדית היוצרת עוצמה גבוהה ביותר של זוהר. הדדיות זו נובעת ממערכת היחסים ההרמונית בין הצבעים שהינה כשל ההרמוניה שבין אקורדים בקומפוזיציה מוסיקאלית. מאטיס ביטא גישה זו בדבריו:

“כל יצירה היא מכלול של סימנים (בעיקר צבעים) שהומצאו תוך כדי הביצוע ולפי צרכי המקום. אין לסימנים שום פעילות מחוץ לקומפוזיציה שלמענה נוצרו, ולכל סימן שלמענו המצאתי דימוי אין שום ערך אם אינו שר יחד עם הסימנים האחרים”. 4 וכן: “כשאגלה את היחס הנכון בין הגוונים, תהא התוצאה הרמוניה של גוונים, שאינה שונה מזו שבקומפוזיציה מוסיקאלית”.5
מלאכתו של הצייר הינה, אם כן, ארגון הצבעים באופן הדומה לאופן בו המוסיקאי מחבר בין הצלילים ומלחין ניגון הרמוני, וכפי שהצהיר מאטיס: “כל צבעי שרים ביחד”.6
הקשר בין שירה ומוסיקה לצבעוניות ומקצב ציורי מאפיין להפליא גם את יצירתה של מרים מגידון, אשר היתה חסידה של מוסיקה קלאסית. לאחר מותה, נתגלו במגירתה מספר שירים הכתובים בכתב ידה. מקורם של שירים אלו אינו ידוע, אם כי מגידון רמזה לעיתים על כך שהיא שולחת ידה בכתיבת שירה. העיר צפת, אליה רחשה מגידון אהבה רבה, עומדת במוקד השירים השזורים בשפה ציורית, ססגונית ושטופת צבע, ותחושה של מקצב מוסיקלי.
בהיותה אישה ענווה וצנועה, לא שיתפה מגידון איש בכתיבתה, וציוריה, הם שחשפו את הבערה האמנותית שבנפשה. מרים מגידון היא אמנית בעלת אור פנימי, כדבריו של מטיס. באמנותה יצרה בכשרון רב סגנון אישי המצטיין באסתטיקה הרמונית, שהינה כפיוט רב חן, שיר הלל לצבע הטהור.

ד”ר נאוה סביליה שדה
גלריה אפרת, תל אביב
אוקטובר 2013

  1. ראו: גילה בלס, הצבע בציור המודרני: תיאוריה ופרקטיקה, תל-אביב: רשפים, 1996, עמ’ 134.
  2. Herschel B. Chipp, Theories of modern art: a source book by artists and critics, Berkeley: University of California Press, 1968, p. 135.
  3. בלס, הצבע בציור המודרני, עמ’ 131.
  4. בלס, הצבע בציור המודרני, עמ’ 131.
  5. Alfred, H. Barr, Matisse : his art and his public, New York: Museum of Modern Art, 1951, p. 121
  6. בלס, הצבע בציור המודרני, עמ’ 131.