ד”ר נאוה סביליה שדה
חוקרת אמנות, אוצרת, מרצה

“ציפה” – אורית גולדמן

“ציפה” – אורית גולדמן, בית האמנים, תל אביב, אוקטובר 2013

תְּכֵלֶת סְמִיכָה עוֹמֶדֶת בַּעֲלֵי הַצֵּפְצָפָה
וְאוֹר גָּדוֹל נָח עַל סְמוּכוֹת הַשׁוֹשַׁנִּים,
שְׁנֵי עֲצֵי פִּלְפֵּל מְסוּבָּכִים וַעֲנֵפִים זֶה בָּזֶה
בְּגִילִי, רַכִּים בְּהִוָּלְדִי, לִכְבוֹדִי
אֲפוּפִים עֲדִינוּת מְרוּסֶסֶת. כְּתִפְרְחוֹתֵיהֶם
שָׁט זְהַב דְבוֹרִים כֵּהֶה, מְרַצֵּד בַּחֲלִיפין
יוֹצֵא וְעוֹלֶה, בָּא בְּתוֹךְ הַקִּשּׁוּטִים
מַבְכִּיר אִוְשַׁת זִמְזוּם מָלֵא בְּחוּשׁ
רוֹטֵט וְשׁוֹקֵעַ, נָע לָצוּף בַּפָּנִים
לְפַעְפֵּעַ אַהֲבָה רוֹחֶצֶת כָּזֹאת. (יונה וולך)1

צפה, רוטטת ושוקעת על פני מי תכלת סמיכה, דמות הנוזלת כתם אדום מדולל. ידיה של הדמות פרושות בהתמסרות אל מול בריכה לבנה, שקופה, אליה הושלכו פרחים לבנים, כבטקס פולחן פאגני, מיסטי, כאילו נגלה בפניה אור גדול. מרקם מצע העץ משתפך מסביב בגלים, כמעין שרטוט של פני שטח. טופוגרפיה של מרחב אישי, אוטופי, התבוננות מחוץ לגוף. המראה נשקף בהקצרה ממבט על, והצופה, נותר על כן מנותק ומורחק. הוא אינו שותף לאירוע צִיפה זה. זהו אירוע שמתקיים במרחב אחר של זמן ותודעה, אישי, כהזיה או חלום.
בציפה אחרת מאפשרת האמנית מעט קירבה. צילום ראשה, קרוע ומשוסע, שולח מבט אל הצופה, תוך שהוא צף על פני מצע של דיקט, שמרקמו כגלים צלולים. תלישה תלושה של העצמי הינה מוטיב השב ונשנה ביצירתה של גולדמן, כאילו מבקשת היא לחדור חדירה פיזית כמו גם מנטלית לתוך מרחבי הראש והבטן. למרות קריעתו של הדיוקן, בולטות השפתיים האדומות בחיותן, כאילו היו הן שפתיו של אורפאוס השט על פני מי הנהר לאחר שנקרע לגזרים בידי מעריצות האל דיוניסוס. אורפאוס ממשיך לשיר שירת אהבה לאורידיקה שנותרה בשאול, מפעפע אהבה רוחצת. קליפת המוח נפתחת, אולם הראש המבוקע והמעוטר בזר מלאכי של פרחי חצב אינו מדמם. הוא ממשיך לשוט, לקדוח ולהפיק גלים בוהקים. אדווה, שהיא יצירה ותשוקה.
אורית גולדמן, ציירת. מוצפת בתאווה. יוצרת מתוך סערה. בילדותה בילתה שעות רבות בים. השליכה אבנים למים והתבוננה במעגלים שנוצרו, תוך שהם צפים ומתפוגגים. קסם רב במעגלי המים: המעגל הקרוב אלינו הוא הרחוק מן המוקד ממנו נוצר. לפעמים, דווקא המרוחק מאיתנו קרוב הרבה יותר. השליכה גם את עצמה אל תוך המים. שרויה בציפה, פיזית ורוחנית באחת. הציפה, תחושה מיוחדת של מצב שהוא גם אקטיבי וגם פסיבי בו זמנית. ציפה כפעילות מדיטטיבית, פולחנית כמעט.

“הוֹ יָם, שָׁמַיִם, עֲטָפוּנִי בְּעַרְפִילִּים”. 2

ציפה נעימה. משחררת. לאו דווקא סבל. ואולי, הציפה שאחרי הכאב. אטרקסיה. הציפה שאחרי ההתמזגות הרוחנית עם העצמי. התחברות פנימית. מניפת תחושות והרהורים הנפרשת ונפתחת, ויוצרת תהליך הצפה של לכלוך מחשבתי. גולדמן לא עובדת עם מאיצי יבוש. יש צורך לכבד את החומר, את הרוח, את התהליך, את הזמן שנדרש לאיחוד ביניהם. אין צורך לזרז דבר. ההזדככות תבוא אחרי הצפת הלכלוך המחשבתי. היטהרות שהיא לאו דווקא שיא. לא קתרזיס במובנו המסורתי. היטהרות שהיא תוצאה של לכלוך ונקיון, לא בהכרח באותו סדר: הלכלוך צף ועולה על המים, שוקע, עולה שוב. המים לכאורה נקיים, צלולים, ולפתע נעכרים שוב. כמו הדינמיקה של החיים. הטהור מתלכלך ומתנקה לסירוגין. קו, כתם, חלקי קולאז’. קרני הירח מנקים את שמלת השבת של חנה’לה. והיא, כצפוי, תתלכלך שוב, והכתמים יצופו על הלובן… קתרזיס עכשווי. מעגליות סיזיפית.
כציירת שהתנסתה במגוון רב של טכניקות, בחרה גולדמן בלוח הדיקט בתור המצע לעבודותיה. הדיקטים כבדים. 12 מ”מ. אוהבת אותם כל כך. “הדיקט הוא האפידרמיס שלי”, מצהירה. הצהרת אמן. הטקסטורה הגולמית נשארת מעורטלת, מתכבדת בחשיפתה, נהנית מהמחיקה. העור גלוי לעיני כל. במהלך חייה הצמיחה שכבת עור מבפנים. אפידרמיס הציור, הדיקט, הוא חומר סופח, סופג, יחודי בכך לעומת חומרי מצע ציורי אחרים. הופך רווי גם מטאפורית – ספוג רעיונות, תפיסות עולם. גם נשים סופגות. מפנימות. סולחות. במקורן הן מלקטות. נזילות וכתמים ברבדים ומעגלים נותרו כשרידים ממסה עצומה של צבע אותו יצקה על הדיקט. ארטה פוברה (Arte Povera) עולה בזיכרון. אולם, לעומת המינימליזם של דלות החומר, גולדמן אינה חוסכת בצבע/רגש, והוא נספג ומותיר אותותיו על אפידרמיס של מישהו אחֵר. לעיתים גם חודר מתחת לאפידרמיס של אותו אחֵר ונדבק. מערכת הבטן רגישה במיוחד. בתוכה נדבק המון רגש ומחולל סופה. כמויות של דבק היא שופכת על הדיקטים. דבק שיוצא מתוך הסופות שבבטן. סוג של עודפות. שלולית הדם מרבה להופיע, אולם האדום לא מסמל עבורה כעס. זהו דם הקריעה בדרך להזדככות. הפרשות הן דבר טוב, לא לכלוך. הפרשות הן לאו דווקא בְּזות בעיניה, אלא מה שנותר אחרי ההזדככות, ונאסף בדרך אליה. האמת לאמיתה.
על פי ז’וליה קריסטבה, הרפש, הפסולת, הטומאה, מורחקים בכדי לאפשר את המשך החיים.3 מאבק בין טוב לרע. השילוב בין האסתטי והגועל ממגנט את גולדמן. באחת העבודות פורשת דמות צפה את ידיה אל מול ים של דם, נזילות צבע אדום מעל כתם לבן. מאחורי הדמות לובן גדול. טוהר ובזות בו זמנית. כיעור ויופי. כאילו עוצרת היא את מעינות הכאב.

“שִּים סֶכֶר גָּדוֹל
לְיֵד מַעַיְנוֹת הַכְּאֵב
אֳגר אִתּוֹ
כְּמוֹ מַיִם
שְׁמֹר עָלָיו
שֶׁלֹא יִתְפַּזֵּר
כִּי הוּא חַיֶּיךָ”. 4

הדרך אל ההיטהרות רצופה בשפיכות דמים. פולחן והקרבה. מהו הבזוי? “מה שמשבש זהות, מערכת, סדר. מה שאינו מכבד את הגבולות, את המקומות, את הכללים”.5 חיפוש הגבולות מעסיק אותה בעבודותיה. רואה אותן כפלטפורמה לדפורמטיבי, למה שהינו מעוקם, מעוות. בודקת קצוות: צילום פניה מנסה לפרוץ את אפידרמיס הדיקט; צמר גפן מתוק ורוד פורץ מן המוח הקרוע כמערבולת טורנדו. גוף האדם שביר מאוד, רווּי בבזות. הדם צף בכל מקום: שלוליות דם, לוע מדמם, שפתיים אדומות. השפתיים כמו נתפרו אל תוך האפידרמיס, כאילו הרשות לדָבֵּר נחטפה. החירות להתבטא אינה מובנת מאליה, ולכן המציאה לעצמה אופני התנסחות פלסטית מקורית. חירות ויצירתיות גלומים עבורה בדמותה של ארטמיזיה ג’נטילסקי. השפתיים האדומות טופלו בסוג מסויים של אקריליק שיש בו גורם מסרטן. לא מוכרים אותו יותר. חיפשה גוון זה ולא ויתרה, עד שמצאה. הולכת עד הסוף עם האמנות ולא מתפשרת. יונה וולך.

“…וְאֵגְזִים רַק צְבָעִים בְּלִי צְבַָעִים
אַי צְבָעִים מוּפְשַׁטִים
כִּסְמַלִים שֶׁל אורוֹת וּצְבָעִים
וַאדוֹנָי? וַאֲנִי? גַּם אֲנַחְנוּ
אָז מוּפְשַׁטִים אֲבָל הָעֵינַיִם הָעֵינַיִם
כְּשֶֹרוֹאוֹת הָעֵינַיִם אָז אֲנַחְנוּ כִּמְעַט מוּפְשַׁטִים” 6

צילום פניה של גולדמן כמעט מופשט. הפנים צפות, שטות בתוך סירה ממנה נוזל צבע שחור. שייט במרחבים של עולם פנימי. פרח כף הקנגורו מעטר את העפעף. מין איפור טבעי. מפגש מעניין בין צילום, עפרון, צבע מדולל, קו עדין שנוגע ברפרוף, מתפתל. אגון שילֶה. “זיק מנשמתו יצא אלי והגן עלי”, מצהירה אודות קשריה המיסטיים עם אגון שילֶה. אכן, משהו מן הפראיות או הראשוניות האופייני ליצירתו של האמן האוסטרי בן תחילת המאה העשרים מקנן בהנחת מכחולה ועפרונותיה של גולדמן. משהו פראי בביתור הגוף. בידוד הראש הקודח. מאמינה, שכל אחד נולד עם להבה קטנה. חיים קיוֶה היה המורה שלה, ואהב את הפראיות, את הלהבה. בילדותה ניסתה לשמור תמיד שהלהבה לא תכבה. אולי משום כך עיניה חודרות מבעד לאפידרמיס הדיקט. מקשיבה עם העיניים, לדבריה. העיניים רואות ואנחנו הופכים כמעט מופשטים. רוחות רפאים עם אפידרמיס. ההפשטה, כלי אמנותי רב הבעה ביצירתה של גולדמן: שלוליות דם, הצפות מי תכלת לא צלולים. עם זאת, אין ויתור על שפת הפרספקטיבה וההקצרה. זו משמשת את הדמויות הצפות, שלא היו יכולות לצוף, לכאורה, אילו ידיהן לא היו פרושות בהקצרה המתבקשת. הצהרה אמנותית. לומדת ממסורת הציור ומורדת בּה בו זמנית. רושמת, אך עובדת עם העפרון כמו עם כידון. דוקרת את הרישום. לפעמים מערסלת אותו. דוחפת ידיים בתוך גלונים של צבע. מסתייעת בסוג של ונדליזם, ומתענגת עליו. לפעמים פיגמנט אקריליק נקי, לפעמים אמולסיות תעשייתיות, עפרונות רכים, שכבות של גרפיט. יש לה יותר מברשות ממכחולים. מקמטת את הנייר. הקמטוטים, כמו החיים. לומדת את הכללים כדי לדעת, אולם עובדת עם הצבעים והחומרים כרצונה. פרח בר. החצב, פרח נדיר. קצר יומין. אינדיבידואל. מופיע בצורות שונות בעבודותיה: לעיתים כזֵר המאזכר תום ילדות; לעיתים צף על פני האפידרמיס. באחת העבודות עולה החצב, פורח ונושר. עין אחת בלבד, תלושה, מעל שלולית דם, מתבוננת מהצד. בצד השני מחליפים את העין השניה ארבע מאות חורים שנקדחו בעמל בכדי ליצור קופסת אור. כתם אור צף מאחור ומאיר מבעד לחורים. מיני מצפה כוכבים. הציפה היא פריחה, הזיה, היטהרות, אור גדול.

ד”ר נאוה סביליה שדה
בית האמנים, תל אביב
אוקטובר 2013

  1. יונה וולך, תת הכרה נפתחת כמו מניפה – מבחר השירים: 1963-1985, עורכת מבחר שירי יונה וולך: הלית ישורון, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992, עמ’ 49.
  2. וולך, תת ההכרה נפתחת כמו מניפה, “הו ים, שמיים”, עמ’ 48.
  3. יז’וליה קריסטבה, כוחות האימה: מסה על הבזות, תל אביב: רסלינג, 2005, עמ’ 9.
  4. וולך, תת ההכרה נפתחת כמו מניפה, עמ’ 302.
  5. ז’וליה קריסטבה, כוחות האימה: מסה על הבזות, תל אביב: רסלינג, 2005, עמ’ 9.
  6. וולך, תת ההכרה נפתחת כמו מניפה, “משחק-גורל”, עמ’ 106