ד”ר נאוה סביליה שדה
חוקרת אמנות, אוצרת, מרצה

“חבֵרוֹת” – תערוכה קבוצתית

חברות, תערוכה קבוצתית לכבוד חודש האישה הבינלאומי, יד לבנים, הוד השרון, אוצרת – ד”ר נאוה סביליה שדה, פברואר-מרץ 2012.


התערוכה צולמה על ידי הצלם אסף פרידמן

התערוכה “חברות” עוסקת במשמעות החברוּת בין נשים ומעלה לדיון שאלות הקשורות בנושא זה: האמנם קיימת חברות אמיצה בין נשים? מי היא “החברה הכי טובה”? האם אֵם או אחות יכולות להיות החברות הכי טובות? ושאלות נוספות. התערוכה מורכבת מעבודות של שלושים וחמש אמניות. כל אמנית מציגה עבודה בה מתוארת חברה אישית ולצידה מופיע טקסט אודות מהות הקשר בין האמנית לחברתה המציג את מהות הקשר ביניהן. הדיון יעלה הקשרים למעגלים רחבים יותר כגון: חברות בין נשים ממגזרים שונים, צורות מחשבה שונות, הכח והרכות הנשית, ורעיונות נוספים. מכלול המשתתפות הינו רחב ומגוון. האמניות מגיעות מכל רחבי הארץ, הן בגילאים שונים, ולכל אחת סגנון אישי. חלקן מפורסמות יותר וחלקן פחות

הסיפורים המתוארים לצד כל עבודה, מגוונים אף הם: חלק מן האמניות רואות באימן החברה הכי טובה, חלקן מציגות את אחיותיהן, את חברותיהן מילדות, ואחרות אף מציגות חברות דמיוניות.

אמניות (לפי סדר א”ב):

יעל אבי יונה ליסבט אפק אסתר באר פרקל רחל ביצ’קוב ביילסקי יונה בן אהרון אלישבע בן סימון שמחה גולד חוה גל-און זוהר דביר מלי דה-קאלו מילת דואק רינה הורביץ דיאנה הריסון יעל טוריס ענבל מ. כהן אלכסנדרה לזובסקי אריאלה ליטיג מרגלית מולנר גויטיין לורנס מרגי מיכל נדלר יבגניה נוביקוב נולי עומר חוה פוליבודה עליזה פלד דלית פרוטר רינה פרידמן יוליה פריידין יופי רותם רוזן דורית רינגרט רוני שגיא גילה שטיין סוזן שיפרון שרון שמאי זהבי מיכל שמעוני רות שצמן

 

יעל אבי יונה, חווה נתן, שמן על בד, 2012
“את חברתי היקרה יעל אבי יונה פגשתי לראשונה לפני יותר מעשרים שנה בשעורי קבלה בהן השתתפנו אצל מורינו פסקל תמנליס ובהמשך בשעורים ומדיטציות אצל אריה רוטנברג.
שתינו נמשכנו אל פנימיות ורוח התורה וצמאנו להבין לו מעט מפרשנות האר”י הקדוש.
אנו בקשר במהלך כל השנים הללו, גם אם לא נפגש זמן מה, אותו חוט נפשי המקשר בינינו נמשך, כך זה בידידות אמת. יעל היא אדם נפלא רוחני והוגה, בעלת השגה גבוהה, יכולת תקשור, ומתת כשרון אמנותי ויצירתי נפלא להביע ולהעביר המסרים הרוחניים בציור.
יעל התברכה בקבלת שפע רוחני, היא צנועה ענוה, נדיבה ובעלת נתינה. בעיני רוחי היא נשמה גדולה שירדה לארץ. אשרי חבריה וקרוביה, מודה על זכותי להיות חברתה בנפש” (דבריה של חווה נתן).

אסתר באר פרקל, אישה מפוצלת, טכניקה מעורבת על קנווס, 2008
” החברה הכי טובה שלי היא הצד השני של עצמי. בעבודה מתוארת מהותה של אישיות מפוצלת: הבתולה והזונה. הדמות הלבנה והטהורה בבד תחרה ענוג, אל מול השרופה והאפלה בבד שטוף אודם. שתיהן יוצרות יחידה מושלמת, שני פניה של אישה”.

רחל ביצ’קוב ביילסקי, הבובה ואני, אקריליק על בד, 2002
“את בובת פינוקיו יצרתי על מנת לספר את המחזה לילדי. ציור זה משתייך לסדרה גדולה של ציורים שנקראת ‘להיות אני’. הבובה הפכה למעין השתקפות של עצמי, ועימה יש לי דו שיח בציור. הבובה הפכה למעין חברה דמיונית; דמות המשקפת את תשוקותי ורגשותי”.

יונה בן אהרון, אלישבע, אקריליק על קנבס, 2011
“אלישבע ואני חברות מזה שלוש עשרה שנים בעקבות עבודה משותפת. אלישבע היא בחורה עדינה, מקסימה וכריזמטית שאוהבת לעזור בכל עת. בתמיכתה ובהחדרת האמונה והבטחון בעצמי עזרה לי אלישבע לקבל את האומץ וההחלטה לבצע שינוי בחיי ולהגשים את חלומותי ושאיפותי לעסוק בתחום האומנות הציור והפיסול. כיום אני חיה ונושמת אמנות ומודה לאלישבע שבזכותה הגעתי עד הלום”.

“החברה האמיתית היא אחותי התאומה לה אני מחוברת מאז שנולדתי.
הפסל מסמל את הקשר המיוחד בינינו של תמיכה ואהבה מכל הלב והנשמה”.

היצירות מסמלות את הקשר של החברות בין האם והבת כבר מחודשי ההריון, הלידה ועד לבגרות ולבשלות.

חוה גל-און, בטין אמיר, שמן על בד, 2011
בטין אמיר, ציירת ומשוררת ילידת ביירות, לבנון. עלתה לישראל ב- 1950. עוסקת בטיפול באמצעות אמנות. נשואה לסופר אהרון אמיר שקיבל פרס ישראל לשירה ותרגום. חברת נפש של הציירת חוה גל-און עימה היא חולקת תחביב משותף ואהוב – היוגה.

מלי דה קאלו, אחותי, שמן ואקריליק על נייר כותנה, 2011
“הרעיון לבחור את אחותי כנושא לציור בתערוכה הגיע רק אחרי שחברתי נולי הודיעה לי שהיא מציירת את אחותה. זה הכה בי, מכיוון שהיא סימנה באופן מפורש את האפשרות של חברות בין אחיות. חברות עם אחותי אינה מובנת מאליה. אחותי הגדולה ממני בשבע שנים, היתה בשבילי תמיד משהו שבין אמא לאחות. לא שהיינו יתומות, אבל אמא אף פעם לא היתה בסביבה ואחותי קצת גידלה אותי. כך נרקמו ביננו יחסים מורכבים כשהיא, לעיתים קרובות מדי תפקדה כאחות הגדולה, הדואגת, הנחנקת מעול האחריות על אחותה הקטנה……
מתי נעשה אצלנו המעבר בין SISTERS ל- SISTERHOOD ? בהדרגה, ואולי רק בשנים האחרונות. המעבר לא תם, אני עדיין צופה במסילה המניעה את התהליך הזה, ויודעת שעם הזמן זה קורה”.

מילת דוויק, יערה, פסטל שמן על נייר, 2011
“אני אוהבת בציור מאד את השמחה והחום הזורחים מפניה של יערה. הקשר שלנו ארוך שנים, והתחיל כהמשך לחברות אמיצה בין האמהות שלנו שראשיתה בשירותן הצבאי בבסיס באר אורה שבדרום. כילדות הכרנו במפגשים משפחתיים, וכבחורות צעירות בתקופת השירות הצבאי הפכנו גם אנו לחברות. שתינו אמניות – יערה מעצבת תכשיטים ואני ציירת. אנחנו תומכות מאוד אחת בשנייה ברגעים קשים ובמצבים קשים. כאמניות אנחנו חיות בדוחק כלכלי כמצב של שגרה”.

רינה הורביץ, אצל הצלם, רישום אקוורל על נייר, 2002
“הקשר בין האם לבת הוא עבורי סיפור אישי וגם אוניברסאלי. זהו צילום מהאלבום המשפחתי שנשאר בידי כפיקדון ברית ויד לתוקף החיים המשותפים של אמיוחשיבותה בחיי. את הצילום הפכתי לרישום אקוורל בשם “אצל הצלם”, אשר באותו זמן צילם ותיעד אירועים חשובים בחיי התושבים בארץ. בצילום מופיעה אמי הבלונדינית בת השש-עשרה מחופשת בפורים עם אחיותיה ברשל”ץ בשנת 1925. העבודה הינה חלק מסדרה שיצרתי בשנת 2002 שכותרתה “מולדת אינה עיסקת נדל”ן”, אשר מבוססת כולה על צילומי משפחה מראשוני ראשון לציון שם נולדה אמי. העבודות הן גדולות ובטכניקה מיוחדת על עץ”.

ענבל מ. כהן, אגסים, שמן על בד,
“עדי היא מעצבת אופנה, חברה אמיתית וותיקה שלי. יש בנינו חברות עמוקה והשענות הדדית אחת על השנייה. הציור הוא מתנה ליום ההולדת שלה ומתאר את היחסים בנינו. יחסים של התרפקות, טבעיות, שתי נשים, שותפות לדיאלוג על אסתטיקה מאחר ושתינו מתעסקות באמנות. היופי הוא בנינוחות בנינו ובאהבה. שקטה ובלי הרבה מילים – אמיתית. עדי היא אימי”.

“הדיוקן של נטלי מהווה נקודת מוצא לחברות בינינו, ממש כהצעת חברות. הקשר בינינו היה מיידי ועמוק מאד. נטלי היתה דוגמנית ציור שלי ונדמה היה שאנו מכירות ורואות אחת את השניה ממש שקוף, דרך כל החומות והמסכות. לאורך תהליך הציור נוצר בינינו קשר אוהב , מחבק וכל כך רגיש. נטלי היא מוזה בשבילי ועל שמה קראתי את התערוכה הראשונה שלי”.

אלכסנדרה לזובסקי, ALISHEVA, ציור על 2 חלקי שולחן מעץ ישנים, בשילוב שברי צבע, פחם ואקריליק, 2011
“- ALISHEVA אלישבע ואלכסנדרה. שתי חברות העוסקות בתחום העיצוב ביחד ואף
לחוד, כשכל אחת מעצבת עצמאית בפני עצמה. לאחר שנים רבות של היכרות הן מגלות את אהבתן המשותפת לסוסים. חברתי כמדריכה טיפולית, מקצוע אליו הגיעה בגיל ארבעים, ואילו אני, כילדה שרכבה על סוסים בעבר, ומעריצה את עוצמתה של החיה האצילה הזו.
אני מאמינה באמנות ברת-קיימא ובשימוש חוזר של חומרים ולכן הציור בוצע על משטח
עץ (שני קרשים שהם הארכה של שולחן ישן) בשילוב קילופי צבע מפלטות ישנות
וקו פחם. כל אלו מעבירים את המסר של החיבור בין שני העולמות: העולם של אלישבע
והעולם שלי, כל אחת מנקודת מבטה, ובה בעת מחוברות באהבתנו לסוסים ולכל מה שהם
מייצגים עבור כל אחת מאיתנו”.

אריאלה ליטיג, אילנית, שמן על בד, עבודה בשפכטל במידות ובעוצמות שונות, 2009
“אילנית ואני הכרנו לפני כשבע שנים, היא הגיעה כמורה חדשה לביה”ס בו אני מלמדת.
מיד התחברנו והפכנו לחברות נפש. עברנו הרבה יחד, מכל הבחינות,
אחד היתרונות שבחברות זו שיש בה עליות וירידות, רעשים ודממות אך בסיס איתן.
אילנית נבוכה מעצם הפרסום של הציור שצוייר באהבה והערכה רבה”.

ד”ר מרגלית מולנר גויטיין, אירית זוהר, צילום צבע, 2011
“חברתי אירית זהר היא אמנית העובדת בשיטת Action Painting. זהר, בהירת שיער, בעלת מראה עדין ושברירי, היא דווקא אשת עסקים מצליחה בתחום העיצוב.
מהי שיטה זו? בד קנבס לבן עומד על כן במרכז החדר ואירית בבגדי עבודה – מכנסי פוטר וטי שירט מוכתמים בצבע, פותחת את צנצנות הצבעים וכפי שהם, ללא מכחול, מורחת צבע צהוב על כפות ידיה. היא מסתערת על הבד ומכסה בידיה שטחים בצהוב. בלי שהיות היא מוסיפה אדום. שוטפת ידים, ממלאה אותן בכחול, “תופסת מרחק”, ושוב מסתערת על הבד. אח”כ מוסיפה פסים בשפכטל, זורקת צבע, מתרחקת ומזנקת לעבר הבד בצעדי קפיצה ומשלימה במחול וודו. אי אפשר לעצור אותה כעת או להכניס מילה או שתיים. היא מרוכזת כולה בעצמה. בינתיים, הבד מחליף צבעים ומשנה טקסטורות, עד לנקודה המשביעה אותה רצון, בה היא עוצרת ומחייכת בניצחון”.

לורנס מרגי רפופורט, סילבי, אקריליק על בד, 2011
“משום מה, לאחרונה חשבתי על החיים שלי לפני שעליתי לארץ. לא מתגעגעת לתקופה הזו אבל בכל זאת… אין לי כמעת קשר עם אנשים שהכרתי אז. פרט לחברה הכי טובה שלי, סילבי. הקשר לא אדוק: היא אישה נשואה עם ילדה, עובדת, לא יהודיה. יש לה את העיסוקים משלה, וגם לי לא חסר. אנחנו מדברות בטלפון לעיתים רחוקות. אבל כשאנחנו מדברות אני מרגישה שאנחנו ממשיכות את השיחה שהתחלנו אתמול. הכרנו כילדות מתבגרות, ונפרדנו כנשים צעירות. היא אחד האנשים המצחיקים שאני מכירה. הצעתי לה להצטלם עבור פורטרט, והיא נרתמה למשימה בהתלהבות רבה. אמרתי לה שאני אוהבת לצייר אנשים בתנועה. כשראיתי את התמונות בכיתי מצחוק: מי היה חושב שהיא תתחיל לטפס על עצים בשימלת קוקטיל.
יש אנשים בעולם, ולצערי, גם במדינה שלנו, הרוצים לגזול מנשים את החופש. אני מסתכלת על סילבי ועל תמונה זו ושמחה שיש בעולם הזה נשים חופשיות”.

מיכל נדלר, ירדן, שמן על בד, 2010
“רגליים מתוחות אלו בנעלי בלט הן רגליה של חברתי ירדן. ירדן היא חברת ילדות והקשר בינינו הוא כשל אחיות. הציור הוא חלק מסדרת ציורים שהוצגה בתערוכה ‘בלט בציור’ שהתקיימה בסטודיו של הצייר גבי בן זנו. התערוכה איפשרה לירדן ולי לאחד את שטחי האמנות של כל אחת מאיתנו וליצור יחד חוויה אמנותית משותפת. במסגרת התערוכה הוצג גם סרט וידאו בו ירדן רוקדת ומשחקת. במהלך התערוכה ירדן העניקה מונולוג שכלל גם ריקוד קצר. היום ירדן היא שחקנית ומורה למשחק. החוויה שחווינו יחד היא בלתי נשכחת במערכת החברות בינינו”.

יבגניה נוביקוב, ציפל’ה, דיו על נייר, 2011
“הידיים המופיעות ברישומים שלי הן ידיים של ציפקה אפרת, בת 97, חברת קיבוץ עין השופט. כמעט כל בוקר עד הזמן האחרון בשעה שש וחצי הגברת הזקנה עם מקל הופיעה במטבח הקיבוצי כדי לעזור לחתוך ירקות. עם קושי הליכה, עם כאבים באצבעות היא התעקשה לבוא וכל פעם הסבירה לי שסוד בעבודה עם כרוב הוא “לא לחתוך, אלא לנסר”. כך אני הכרתי אותה. אולי זה גם הרושם הראשון שלי, כאשר נכנסתי לעבוד שם. בין החיתוכים, ההכנות, הבישולים היומיומיים שוחחנו הרבה: על היהודיים בוילנה לפני מלחמת העולם השנייה ועל הרוסיים אחרי ההתפרקות של ברית המועצות, על העלייה שלה בשנת 1936 ועל העלייה שלי בשנת 2004, על הקמת מדינת ישראל ועל עתיד הקיבוצים במאה ה- 21, על משפחתי שנשארת ברוסיה ועל משפחתה שנעלמה ביערות פונאר, על החיים, על האמנות, על האהבה… עד שיום אחד, כאשר מסיבות בריאותיות, ציפקה שלי עברה מדירתה לבית הקשישים. כעת אין לי למי להכין כוס קפה שחור עם שניים סוכרזית בבוקר. מה שנשאר לי רק ביקורים במקום הנחמד ההוא, אך לא מתאים לה בכלל באופי. המרץ שלה, האופי החלוצי, הכוח הרצון, העקשנות במובן הטוב של המילה. אנשים כמונה שינו את העולם, למרות שזה נשמע מלא פאתוס, כך זה היה. אנשים שהקימו תנועות מהפכניות, הקימו מדינת ישראל. אנשים שחיו עם התחושה שכל דקה בחיים אמורה להיות מלאת משמעות. “ציפהלה”, כך קראו לך הוריך, וגם אני קוראת לך ככה. את יושבת בכורסה וקוראת עיתון “הארץ” וכל פעם שומרת בשבילי את ה”גלריה”. אני דופקת בדלת, “שלום לך”…

נולי עומר, אחותי, אקריליק ופחמים על בד חיתול מודבק לעץ, 2011
“הייתה בת חמש וחצי כשאבא בא אליה לגן לספר לה על הבשורה הגורלית בדבר הולדתי. היא החלה לרוץ הלוך ושוב ולצרוח: “נולדה לי אחות!!! נולדה לי אחות!!!” . היא, אחותי, הייתה ילדה טובה ויפה ואילו אני , לפי אימא: “משהו אחר” . אבל אחותי דווקא אהבה את “משהו אחר” , למרות שלא פעם היינו הולכות “מכות רצח” , או שהייתה מאיימת עלי לאחר ריב נוראי שלא תדבר איתי לעולם, מתאפקת חמש דקות ופוצחת במלל כמו כלום. פעם ביוון, אני בת שלוש והיא בת שמונה נשארנו לבד בבית המלון כי ההורים יצאו לבלות, ואז אמרה בקול נמוך ורועד :” אני לא טלי…. אני מכשפה….” אני הקשבתי בסקרנות לחדשה המעניינת, אבל אחרי כמה דקות היא הפסיקה כי הפחידה את עצמה עד מוות. אחותי היא סוג של עלה, או נוצה מהורהרת , או ציפור. ציפור יפהפייה, ענוגה כזו, שלא יודעת עד כמה היא יפה. הציפור קולטת הכל כל הזמן, מפנימה בליבה את הרשמים ברעש גדול המתורגם לרטט עצבני בכנפיים. כשהיא מדברת על משהו שריגש אותה, היא תמיד שמה את כף ידה מתחת לצווארה, כאילו רוצה להגן על החזה שלא יתפוצץ לו מרוב רגש. הציפור לא יודעת לקלל. בקושי רב הוגה את המילה “תחת” וגם אז, זה לא יוצא לה טבעי. יותר כמו סוג של נביחה מוזרה. היא אומרת שיש לה, היו לה, המון הסתרות, סודות כאלה, שאפילו היא לא ידעה שהם סודות. היא מגלה דברים באיחור. גדול. היא מגלה לי אותם. וגם אומרת לי דברים עלי. על איך שאני מתנהלת בעולם. אני אומרת לה דברים על איך שהיא מתנהלת בעולם. היא ואני, שתינו, הכי דומות והכי שונות. יש לה חדר משלה בלבי, ולי יש חדש משלי בלבה. ככה, אנחנו ממשיכות לגור ביחד למרות שאנחנו כבר גדולות”.

חוה פוליבודה, חברה דמיונית, אקריליק ורישום עט על נייר,2010
פוליבודה מתארת ביצירתה חברה דמיונית – הסופרת ווירג’יניה וולף, עימה היא מזדהה . הצורך ליצור הופך את חייה של אמנית או סופרת כוירג’יניה וולף למתבודדת מרצון. הבדידות מרשה לה להעמיק בעיסוק האמנותי שלה ויוצר מסך של שקט הדרוש ליצירה. בהיותה אמנית יוצרת, חשה פוליבודה בהיעדרה של חברה אישית ולכן הפכה את דמותה של וירג’יניה וולף לבבואה של דיוקנה שלה במצבי רוח שונים: חרדה, הרהור, עצב או שמחה.

עליזה פלד, ספורטאיות, רישומי פחם על נייר, 2011
ברישום הספורטאיות מתארת פלד את שמחת הנצחון לאחר תחרות מוצלחת. פלד מתמקדת בחברות הנולדת מתוך שיתוף מטרות וגורל, וחיבור בין גוף ונפש, חברות שהינה אמיצה במיוחד.

דלית פרוטר, אווה, שמן על בד, 2011
“אווה היא חברתי הטובה לאורך שנים. חוויות רבות עברנו יחד – אהבות ראשונות, לידות, ומעבר של בתים לערים מרוחקות. לפני כארבע שנים נפטר בנה האמצעי של אווה מדום לב מספר ימים לפני בר המצווה שלו. מאותו הרגע הקשר בינינו התחזק יותר וברור היה לנו שהוא לתמיד למרות המרחק. אווה שהייתה עקרת בית התחילה ללמוד כל מה שקשור לנושא הרוחניות – תקשור, גלול נשמות, נומרולוגיה, טיפול ועוד, מה שעוזר לה ולכולם להתמודד עם הטרגדיה שפקדה אותה ואת משפחתה. בציור חשוב היה לי להראות את היופי של אוה , החיצוני והפנימי, הרוחניות שבה, ואת יכולת הנתינה המופלאה שיש בה”.רינה פרידמן ואלישבע בן סימון, חברות על כוס קפה, פיסול בחומר, צביעה באנדרגלייז ובגלזורות, 2012

יוליה פריידין, נטלי, צבעי מים ודיו שחור על נייר, 2009
“יוליה ונטלי. נטלי ויולה. חברות הכי טובות מכיתה ג’. עד סוף החיים. ככה חשבנו לפחות. החיים הוכיחו אחרת. היינו בלתי נפרדות. כשראיתי אותה בפעם הראשונה כאשר עלתה ארצה מטביליסי היתה לי תחושת חמימות נעימה, כאילו אני מכירה אותה עוד מהחיים הקודמים. לימדתי אותה עברית, כי אני כבר נחשבתי ל”עולה ותיקה” – רק שנה יותר ממנה בארץ. גדלנו ביחד, שיחקנו ביחד, בילינו ביחד וחלקנו סודות אחרים שלא מספרים להורים. שתינו היינו מאוהבות באותו ילד- אבל זה לא הרס את החברות. נטלי היתה ילדה גבוהה וחזקה ואני הייתי רזונת ושברירית. תמיד הרגשתי בטוחה לידה. חשבנו שנהיה חברות לנצח. נטלי החלה בדיאטות רעב. הציור שלי לקוח מצילום שצילמתי אותה בטיול השנתי כשהיא יצאה מהאמבטיה, השיער עדיין מטפטף והיא עטופה במגבת שלה. בצילום תפסתי אותה ברגע של טריפת נודלס מוכן. כאילו נתפסה על חם . מוארת מהפלש, מגיחה מהחשכה. הצילום הזה מתאר את נטלי כמו שרק אני הכרתי אותה. כלפי שאר העולם היא שידרה חזות אחרת לגמרי. היא שנאה את הצילום הזה, אמרה לי להחביא אותו. שמרתי אותו בתיבת הצילומים הגנוזים, ומאוחר יותר, הוא היווה זרז לסידרת ציורים העוסקת בתשוקה מוגזמת לאוכל ולאובססיה שלנו סביבו. אני ונטלי כבר לא החברות הכי טובות. החיים הובילו אותנו לכיוונים שונים. אבל הסודות שחלקנו ביננו עדיין נשארו רק שלנו. של יולה ונטלי- חברות מכיתה ג'”.

יופי רותם רוזן, זהבה, אקריליק ושמן על בד, 2010
“זהבה היא חברת נפש מזה 32 שנה. את פגישתנו הראשונה לעולם לא אשכח: לבסיס הצבאי בו שרתתי הגיעה מדריכה חדשה לידיעת הארץ.ישבתי על שלושת המדרגות שהובילו לקרוון “מגורי הבנות” ולכיווני התהלכה שיבולת דקיקה וגבוהה, שער החיטה הצרובה שלה מתבדר ברוח. היא טוענת שאני פניתי אליה. מרגע שהתחלנו לדבר, אי אפשר היה לעצור בעדנו. שטף של מילים, מחשבות, רעיונות ורגשות שטפו את ליבותינו.דיברנו שעות ארוכות מאוד. בכל יום ובכל הזדמנות. דיברנו עד בוא הלילה, עד שנעצמו עינינו ועד שהמחסנאים שהיו שותפים לקרוון המגורים שלנו, חבטו בעצמה על קיר הגבס המשותף, כי לחישותינו הטריפו שנתם. גדלנו מאז ובכל המובנים. עד היום קיימת בינינו רקמת שיח, דיבור והבנה, השמורים למקומות מבורכים, שהאל עצמו מבקר בהם. זהבה היא אדם רגיש, עדין ומיוחד באופן מופלא, זכות ואהבה שנשלחה אלי מבורא עולם”.

גילה שטיין, חברות, צילום צבע, 2011
“התמונה צולמה בעת ביקורי באתיופיה בספטמבר 2011. התמזל מזלי ונקלעתי לחגיגה שהייתה ה”פתיח” לחגיגת טקס התבגרות של נער בן שבע עשרה משבט ההאמר Hamer. אחד המאפיינים את אנשי השבט הזה (בשונה משבטים אחרים) הוא הצורך במגע שאותו הם מיישמים בעדינות רבה בכל רגע נתון. צילום זה צולם במהלך חגיגת הריקוד המסורתית, בה שתיים או שלוש חברות יוצאות חבוקות למרכז המעגל בו רוקדים גברים, בוחרות את הגבר שמוצא חן בעיניהן ומזמינות אותו לרקוד עמן בתנועה מפתיעה שכמעט ואינה נראית – בעיטה ברגלו. הגבר הנענה להזמנה, במידה והנערה מוצאת חן בעיניו ירקוד אתה ריקוד שלם ובמידה ולא ירקוד ריקוד קצר ויחזור למעגל הגברים. כל זה נעשה בעדינות ובכבוד רב לנשים.
הצלקות המופיעות על גב הנשים קשורות למנהג טקס התבגרות שקיים בשבט הזה. לפי המנהג, ביום הטקס, כל הנשים השייכות למשפחת הנער החוגג למן שעות הבוקר שותות לשכרה נכנסות לאקסטזה ומצליפות על גבן עד זוב דם. ביקור זה ריגש אותי במידה שגרמה לי מחשבות עמוקות אודות חייהן של נשים בחברות הזרות לעולמנו ומחוייבותן לנורמות ולנוהגים החברתיים “.

שרון שמאי זהבי, אילת לוסטיג, רקמה על נייר, 2011
“עם חברתי אילת למדתי באותה שכבה אך לא באותה כיתה. גרנו קרוב אך לא באותו רחוב. אינני יכולה להצביע על נקודת זמן מסויימת בה הפכנו לחברות, אולם אילת הפכה לחלק ממני. חווינו וחלקנו ריבים, ויכוחים, פרידות, חלומות, התפייסויות, געגועים, סודות, טיולים, חוויות, ניחומים, לילות לבנים, כאבים, אלבומי תמונות משותפים, הריונות, מחלוקות, דאגות, מחלות, צחוקים, בילויים, התלבטויות, לימודים, ועוד. החיים הובילו אותנו לכיוונים שונים, ועדיין כדברי בן זוגה – אנחנו מתאימות כמו כפיות, למרות שאנו מאוד שונות. למעלה משלושים שנה שאנו חולקות ומשתפות. שוזרות חלומות, אין מחסומים, בכל רגע קשה נדע לנחם זו את זו. בשנות התיכון תפרנו בגדים אופנתיים מסדינים ישנים שצבענו, ועשינו צילומי אופנה, כחלום אחד מתוך אין ספור שחלקנו. תיעוד דיוקנה וחוויות משותפות בחוט ורקמה משקף את החלומות המשותפים שלנו, ואת יופיה, עדינותה, ומורכבותה של אילת חברתי”.

מיכל שמעוני, יעל, טכניקה מעורבת, 2008
“יעל גלבוע, חברה אהובה שלי, הסטוריונית ורקדנית בטן. ראיתי ציור שלה בעיני רוחי, משהו שקשור לריפוי הלב. בחוף דור שיעל כל כך אוהבת לבשה את בגד הרקדנית ויצאה במחול ללא מוזיקה, ללא הפסקה, ריקוד פתיחת הלב. ואני צילמתי בלי הפסקה. זה היה כמו אקסטזה, תפילה, שמחה… היה זה כמו חלום. פשוט אהבה. להתחבר כך לחברה דרך ציור, זה להביט עמוק לתוך יצירה אלוהית ולאמר תודה על ההזדמנות שנפלה בחלקי”.

רות שצמן, PROFILE PICTURE, שמן על בד, 2011
“את זהבה הכרתי לפני כמה שנים, היא ביקשה ממני שאלמד אותה לצייר. כשפניתי אליה בבקשה לצייר אותה, היא אמרה לי בחוסר שביעות רצון, שהיא כבר לא נראית טוב. אבל כשהיא עמדה מולי, הצליחה להשתחרר מהאמירה הזו ולהוציא מקרבה דיוק פנימי, שהוא בעיני מקור היופי. את הציור ציירתי במשך 6 שעות רצופות בקצב ובהתרגשות רבה. אבל את התוצאה חששתי להראות.
כשהראתי לה את הציור, היא שתקה זמן ממושך, ואז אמרה: “…הצלחת לצייר אותי מבפנים”. אני יודעת שעכשיו היא מסתכלת על עצמה בעיניים אחרות, והיא אוהבת את מה שהיא רואה.