ד”ר נאוה סביליה שדה
חוקרת אמנות, אוצרת, מרצה

איש רושם, אישה מהרהרת – ישעיהו שמיר

איש רושם, אישה מהרהרת – ישעיהו שמיר, גלריה משרד, אוקטובר 2015

“בחדר, על כורסה מתנדנדת, יושבת אשה.
היא לא מתנדנדת. שדיה גלויים. מאחוריה ניצב איש, לבוש חליפה כהה, שערו מסורק.
הוא זקוף, מותח את גופו ככל יכולתו, עד שגבו יוצר קשת קעורה. הוא מביט ניכחו.
מיהו האיש הזה?…” 1

 

“… שמלתה הגיעה עד מעט למטה מברכיה, ומשוליה ועד הקרסוליים השתרעו שוקיה.
הם לא היו דקים מאוד, אדרבא, העצם המקושתת נשאה מאחוריה עובי דשן של בשר,
שהלך והתעבה ככל שירדה עין הזבן במורד השוק, והדקיק מעט שוב, לא יותר מדי,
לקראת הקרסול” 2

 

“קיימת אשה. או אולי מוטב לומר: מתרחשת אשה. יום אחד הייתי בדרכה באקראי. האמנם באקראי?” 3

חנוך לוין

קו מתפתל, מתעגל, מתערסל; קו פואטי, רגיש עד מאוד, מתאחד לכלל דמות נשית ישובה, מהרהרת, ומאוד בודדה. כתמים צבעוניים, עליזים משהו, מרצדים בינות לקו הרישום, ויוצרים דימוי קליל, משורבט קמעא. עליזוּת הכתמים עומדת בניגוד מה לאופי הלירי של קו הרישום. וכך, כדבריו של חנוך לוין, “מתרחשת אישה”.
נשים בודדות רבות מתרחשות על בדיו של הצייר ישעיהו (שייקה) שמיר (נ. 1947), וגם כמה גברים צעירים וחסונים. הנשים שקועות בעצמן, מהרהרות בכובד ראש, תוך שמבטן החולמני מתנשא מעלה, מתנתק, משוטט במרחב. שקט עוטף אותן, והן הוזות, אולי על מקומות אחרים, ואולי על חיים אחרים. הגברים הצעירים, הנאים והחסונים, לא פחות מהורהרים, ושקועים אף הם עמוקות בעולמם הפנימי.
מהו מקורו של הרהור זה? מה טיבו של השקט החרישי העוטף נשים וגברים אלו? האם שקט זה מעיד על שלווה ורוגע? מהו תפקידו של הצייר הרושם העומד מול הבד, כלומר, מול הנשים ומול הגברים, ולא מאחוריהם?
עולם הדימויים על בדיו של שמיר נרקח במשך שנים רבות מאוד של יצירה. שמיר למד אמנות במכון אבני במשך ארבע שנים, וסיים בשנת 1972. בין מוריו היו יחזקאל שטרייכמן, אביגדור סטימצקי ויעקב וקסלר. מורו לפיסול היה משה שטרנשוס, ותחת שרביטו של טוביה בארי למד תחריט. לאחר לימודיו עסק במשך שנים רבות בעיצוב דקורציות, גרפיקה ואיור ספרים.
שמיר, אשר נולד בקיבוץ רמת הכובש וגדל משנת 1952 בקיבוץ עינת, נולד למעשה עם יד מציירת. כילד, אהב את שיעורי המלאכה, והיה הצייר של הכיתה. עליו הוטלו משימות הקישוט בבית הספר, ולאחר מכן, הקיבוץ. משמעותו של מעמד זה היא, כי מחד גיסא, כשרונו הוכר, ואף “נוצל”; אולם מאידך גיסא, היה זה אותו כשרון שהיווה אבן נגף, מתוך גישה שראתה ב”מי שמצייר” כמי שמנסה לחמוק מעבודה, ערך קיבוצי ראשון במעלה. לכך התווספה הגישה ההורית, שלא נמנעה גם במקרה של שמיר, לפיה “ציור זה לא פרנסה”.
שניוּת זו יצרה בלבו תחושה של השתייכות ואי השתייכות בו זמנית, תחושה שהיא חוויה מכוננת בחייו של שמיר. נדמה, שלחוויה זו עקבות ביצירתו.
רוב יצירתו של שמיר מתמקדת בדמויות אנוש, בעיקר נשים, אותן הוא שב ומצייר במשך שנים, וכמו מתבגר עימן. את מיכל, אחת הדוגמניות, למשל, הוא מצייר במשך כשלושים שנה.
החזרה על ציור אותה דמות היא כתהליך מדיטטיבי בו שוקע האמן. שמיר עצמו מדבר על חווית הציור כעל חוויה היפנוטית בה הוא שקוע כל כולו, ושוכח כליל מסביבתו. מאידך, חווית ההתבוננות של הצופה בציור היא עצמה כשקיעה בחוויה מדיטטיבית: העין נעה עם הקו הרגיש ומתפתלת עימו ובעקבותיו.
הקו, הדומיננטי כל כך בציוריו של שמיר, מעלה בזכרון את דמויותיו הנשיות של הצייר האוסטרי אגון שילה (Egon Schiele 1890-1918), אשר עשויות אף הן בקו עשיר ומסתלסל. שילה הדגיש בדימויי נשותיו את המימד האירוטי, שעירומן מתגרה ואף בוטה לעיתים. נשים אלו נדמה שמממשות באופן מוחשי את החוויה האירוטית. הנשים על בדיו של שמיר, לעומת זאת, מופנמות ומאופקות, מבוישות קמעא, וכאילו עורגות הן לחוויה שאיננה, חוויה בלתי ממומשת. והגברים החסונים? בשפת גופם ומבטם המופנה לאופק מרוחק מבטאים אף הם ערגה למחוזות רחוקים, לחיים במקום אחר. נדמה, אגב, כי נשים הן אלו המאכלסות את בדיו של שמיר, יותר מאשר גברים. מכל מקום, הן הנשים והן הגברים, שרויים בהלוך רוח מכונס, בהבעת געגוע למחוזות אחרים.
ערגה למחוזות אחרים, נעלים, נשגבים, ומנותקים מן החוויה הארצית, עומדת במוקד המחשבה האפלטונית. הנפש, על פי תפיסהזו המתוארת בדיאלוגים של סוקרטס עם תלמידיו, כמהה לשוב אל המרחב האלוהי בו שהתה טרם התגשמותה בגוף אדם. במרחב זה חזתה במראות שיופיין עצום לעין ערוך, אותם היא שכחה, אולם געגוע מתמיד מקנן בה, לשוב ולראות את אותן מראות. כמיהה זו נובעת מכיסופים ליופי, מתוך אמונה בקיומו.
האם ניתן לפרש את חווית הגעגוע המובעת בדמויותיו של שמיר ככיסופים אפלטוניים?
התבוננות ממושכת במכלול של דמויות אלו מגלה, כי עצב מקנן בהן, ואף זיק של יאוש. נדמה, כי חווית הערגה שלהן אינה נובעת מאמונה בהבטחה ליופי נעלה, אלא דווקא מן האכזבה. אכזבה זו היא נחלתם של נשים וגברים, ומקורה בתחושה של החמצה ואי מימוש, תחושות העומדות בלב החוויה הפוסטמודנית. בעולם זה, הגודש, העומס ופריצת הגבולות המנטליים והמגדריים גרמו לניכור ולאובדן האהבה.
בדידות, ערגה לחיים אחרים ותחושת החמצה בחיים המוחשיים הינם מוטיב מרכזי ביצירתו של חנוך לוין. עיון במסתו של חנוך לוין – “איש עומד מאחורי אישה יושבת” מעלה זיקה מובהקת ורב שכבתית בין הדמויות הספרותיות הבדויות לבין הדמויות אותן ברא מכחולו של שמיר. זיקה זו ניכרת הן מן הבחינה האסתטית והן מן הבחינה הרעיונית. בראש ובראשונה, בעצם היותן של דמויותיו של שמיר רוויות סתירות, הן קרובות ברוחן לדמויותיו של לוין: מחד, דמויות אלו מכונסות בעצמן ומקרינות רצינות עמוקה, ואף נוגעת ללב; מאידך, הקו המשורבט, כתמי הצבע הקלילים והססגוניים, ולעיתים אף מראה הפנים המעוות קמעא, מעניקים להן אופי קומי, קריקטורי משהו, המקביל להגחכה האופיינית בדמויותיו של לוין. וכך, דרים בכפיפה אחת רצינות תהומית לצד קלילות, מראה אנושי נוגע ללב, ובאותה עת, מרנין ומלבב; מין תיאטרון אבסורד רבגוני, רווי הבעה ורגש אנושי.
מימד אנושי זה בא לידי קיצוניות בתיאוריו של לוין את ההחמצה כחוויה קיומית ממנה אין מילוט; ההתבוננות על החיים מהצד, והצער הקבוע על ההפסד:
קיימות נשים בשפע, כלומר, פוטנציאל אהבה רב, אולם זהו פוטנציאל עקר, שלעולם לא ניתן לממשו – “יש חמישים, ואף לא אחת בשבילך”. 4
אם קיימת אישה נכספת, היא תמיד תיעלם, ותהיה של אחר:
“… ואיפה האישה? מן הסתם חיה לה כעת באיזה מקום אחר, פרשה למקומות ראויים יותר, אולי לחנויות אחרות, אולי לזרועות מאהב” 5

ולעיתים, נאמרים הדברים כפשוטם, ללא מטאפורה, וללא כחל וסרק:
“… וזה מה של-כך מכאיב: העולם גדוש, לא בשבילנו” 6
מאידך, בהחמצה קיים קורטוב של הקלה: “אשה שאנו מתנשמים אחריה והיא נעלמת בעיקול הרחוב, או נכנסת למבוא אחד הבתים, גורמת לנו, עם כל צער-האובדן הגדול, גם הקלת-מה”. 7 ואכן, תחושת שחרור עולה לעיתים, כאשר מסתבר כי האדם בו פגשנו אינו מתאים כאהבת חיים…
צער החיים מומתק אצל לוין לעיתים קרובות באמצעות חוש הומור מר-מתוק ומיניות בוטה:
“לישבן כח הדהמה עצום ומתמשך” 8
וכן: “ההתעלמות פלוס הישבן ריגשו אותו עד טירוף” 9
חוש הומור זה מסייע גם בהתמודדות עם אובדן האהובה, במשפט שהוא יותר משעשע מאשר מעציב:
“כולן עלו לאוטובוס ונסעו להתחתן עם מישהו אחר…” 10
דברים גרוטסקיים אלו מעניקים מימד קרקסי לסיטואציות המגוחכות המתוארות בסיפוריו של לוין, וכך משחררות במידה רבה את רגשותיו של הקורא ממחוייבות ליטול את מכלול הסבל האנושי על כתפיו. באופן דומה, משחרר שמיר את הצופה משקיעה בעצב באמצעות המראה הקריקטורי במידת מה של דמויותיו, ושפע הכתמים הססגוניים, העליזים משהו, המעידים, שאולי אכן, יש בכל זאת מקום אחר, טוב יותר.
“איש רושם, אישה מהרהרת” הוא סיפור על צייר שהקדיש את כל זמן חייו ליצירה. הֶקדש זה נבע מדחף עז להביע בקו ובכתם תחושות של עצב ושמחה, מתיקות לצד מרירות, שייכות ואי שייכות בו זמנית. כצייר, הוא מביט אל מול הנשים המהרהרות והגברים הבוהים, השייכים ולא שייכים לעולמם; המבקשים לחלום על מקום אחר. באופן זה, נדמה שהאיש הרושם, הצייר, מהרהר הרהור חרישי אודות מלאכת החיים, מביט מולם ולא מאחוריהם, וכך מביא את עצמו בעצמו למקום הטוב, האחר, נעדר ההחמצה.

ד”ר נאוה סביליה שדה
גלריה משרד, תל-אביב, אוקטובר 2015

  1. חנוך לוין, איש עומד מאחורי אישה יושבת, הקיבוץ המאוחד, 1992, עמ’ 7, 18.
  2. חנוך לוין, איש עומד מאחורי אישה יושבת, “הזבן”, עמ’ 18.
  3. חנוך לוין, איש עומד מאחורי אישה יושבת, “)מיכתב מציריך: היא אמרה לי לבוא(“, עמ’ 31.
  4. חנוך לוין, איש עומד מאחורי אישה יושבת, “רוויו”, עמ’ 12.
  5. חנוך לוין, איש עומד מאחורי אישה יושבת, “הזבן”, עמ’ 23.
  6. חנוך לוין, איש עומד מאחורי אישה יושבת, “רוויו”, עמ’ 12.
  7. חנוך לוין, איש עומד מאחורי אישה יושבת, “הזבן”, עמ’ 24.
  8. חנוך לוין, איש עומד מאחורי אישה יושבת, “ביקור”, עמ’ 15.
  9. חנוך לוין, איש עומד מאחורי אישה יושבת, “ביקור”, עמ’ 15.
  10. חנוך לוין, איש עומד מאחורי אישה יושבת, “הזבן”, עמ’ 26.