ד”ר נאוה סביליה שדה
חוקרת אמנות, אוצרת, מרצה

“תשוקה”, מאמר לתערוכה של גבי בן זנו

נאוה סביליה שדה, “תשוקה”, תערוכה של גבי בן זנו, אוצר – קובי כרמי, גלריה גל-און, ספטמבר 2010.

התבוננות בעבודות שנבחרו לתערוכה זו, העלו על שפתי מכנה משותף המתמצה במילה אחת: תשוקה.

בתערוכה זו של האמן גבי בן זנו מוצגות עבודות, אשר לכאורה שונות מאוד זו מזו מבחינת שפתן האמנותית: מחד, ציורי שמן ריאליסטיים וגדושי חומר, המציגים את הסטודיו של האמן, ומאידך, פיסול עדין, שהינו למעשה רישומים במתכת בעלי אופי חסכני, העוסקים בביטוייה של האהבה – נשים עירומות בתנוחות שונות וזוגות חבוקים ומתנשקים.

הקשר המיידי בין העבודות הינו, כמובן, עובדת יצירתן על ידי אותו אמן. אולם, האמנם זהו הקשר היחיד ביניהן? גבי בן זנו הינו אמן אשר יצירתו האמנותית אכן מתאפיינת בתנודות סיגנוניות מהותיות: מעיסוק במינימליזם בשנות ה- 70 וה- 80, לנטישתו, ומעבר לציור אקספרסיבי טהור; מביטוי אמנותי חסכני ומוכלל, לשימוש בשפה אמנותית שופעת צבע ואמצעי הבעה; מן התיאור הפיגורטיבי למופשט, וחוזר חלילה.

מנעד מגוון זה של ביטוי אמנותי, כשלעצמו, מאפשר לכלול בתערוכה אחת עבודות המדברות בשפה אמנותית שונה, כפרישה לראווה, כביכול, של יכולותיו של אמן זה. אולם, שוב, האמנם זוהי האמתלה היחידה להצגתן בתערוכה אחת? האם לא קיימת סיבה אחרת, רעיונית, הקשורה באישיותו הייחודית והרב גונית ואופן חשיבתו של בן זנו, ממנה נובע מגוון אמנותי זה?

נדמה, שהתבוננות ממבט-על במכלול יצירתו של אמן (œuvre) באשר הוא, עשויה להבליט קשרים חבויים, ותהליכים של סיבה ותוצאה, היוצרים מעין מטוטלת בתהליך יצירתו. מטוטלת זו, המושפעת ממכלול של רגשות, תשוקות ויצר, נעה בין נטיה לביטוי אמנותי זה או אחר בתקופות שונות.

כפי שפתחתי, תחושתי היא, שהמוטיב החוזר בתערוכה זו הינו התשוקה. אבקש להלן לנסות להסביר את מהותה של תשוקה זו, תוך יצירת חוט המקשר בין העבודות, עד לכדי בניית מעין נרטיב דמיוני.

 

וניטס 2, שמן על בד, 2009

וניטס 3, שמן על בד, 2009

ציורי הטבע הדומם של בן זנו, שנושאם המשותף הינו כלי עבודתו של הצייר – שפופרות הצבעים, המכחולים, נוזלי הדילול למיניהם, ונושאי הציור עצמם –פירות ופרחים, גולגלות ועצמים נוספים, זכו לכותרת המשותפת – ‘זירת הציור’. המונח ‘זירה’, מעלה לתודעה באופן מיידי זירה של פשע, וכך רמיזה רטורית למעשה אסור לכאורה. מהו מעשה אסור זה? הציור, כמובן, היות שזוהי הפעילות המתבצעת בזירה זו. מדוע מעשה זה אסור הוא? כיוון שמקורו ביצר, בתשוקה, וכיוון שחודר הוא אל מקומות אסורים – הדמיון מחד, וגילוי האמת מאידך. מנקודת מבט זו, עולה השלכה להקשר אפלטוני: המימזיס, כלומר, חיקוי המציאות באמצעות הציור, הינו דבר אסור במדינה, על פי תפישתו של אפלטון, היות שהוא יצוג ברמה משנית, או זיוף של האמת. הצייר עצמו, בעל העין החודרנית והיכולת להתבונן ולהבחין בצורות וצבעים שעין רגילה אינה מסוגלת להבחין בהם; ובעל היכולת להעלות את הבחנותיו על הבד, באמצעות התואם ההרמוני בין יד לעין, חוטא בחריגה – חטא ההיבריס – בנוטלו זכות לבריאת עולם משל עצמו. פשעו של האמן הינו אם כן כפול ומכופל – בעל יומרה לברוא עולם משל עצמו, התבוננותו ביקום חודרנית ומחוצפת, וכל אלו נובעים מיצר ותשוקה נטולת מעצורים. זירת הציור, אם כן, הינה זירת פשע. הפשע הינו התשוקה. ראיית התשוקה כפשע, נטועה עמוקות במסורת הנוצרית – מריה ילדה ללא חטא, ואילו דיכוי היצר וההתנזרות מתשוקות הגוף הינם בבחינת מעלה גדולה. נושא הטבע הדומם הינו מעמודי התווך של אמנות המערב, ונקשר ישירות למשמעות ה’ווניטס’ (Vanitas) הטבועה בו: “הבל הבלים הכל הבל” וכן – “זכור את יום המוות” (Memento Mori). הגולגולת כידוע, סימלה באמנות ההולנדית של המאה ה- 17 את קוצר חייו של האדם, ואת ההכרח לזכור את יום המוות והדין הכרוך בו, ולחיות משום כך חיי צנעה נטולי חטא ומדכאי תשוקה. דימוי הגולגולת ונושא הווניטס היווה מקור השראה לאמנים רבים לאורך תולדות האמנות. שימוש מעניין בדימוי הגולגולת בהקשר לווניטס, נעשה בעבודותיו של הצייר יצחק ליבנה, בהם הגולגולת משולבת בתיאורי פנים ביתי פסטורלי ונעים, לעיתים כאחד מחפצי הבית, ולעיתים כאובייקט הנזרק ומנפץ את זגוגית החלון. הגולגולת בתיאורים אלו מסמלת את “המצב האנושי” – האסון, הקטסטרופה, אשר פולשת לתוך חיינו ללא אזהרה, ואשר מפניה אין אנו מוגנים כלל ועיקר. מקורותיו של ליבנה טמונים בחוויה האישית שבתוכה גדל – קטסטרופת השואה שליוותה אותו כצל כבד לאורך ילדותו (ראו מאמרה של אלן גינתון בקטלוג התערוכה ‘תדהמה’, מוזיאון תל-אביב, 2008). באורח דיכוטומי לגמרי, הגולגולת בציוריו של בן זנו, אינה נושאת משמעויות טעונות אלו. דימוי הגולגולת והראש העסיקו את בן זנו כנושא מרכזי לאורך שנות השמונים (‘מבנים נפשיים בדמות האדם’, גלריה תירוש, תל אביב, 1986). באמצעות פירמידה של תיאורי רגשות ומצבים בחיי האדם, ביטא בן זנו את המורכבות, העומס והגודש הרב שסימל עבורו הראש האנושי. הדימויים עצמם עשויים ממארגים צפופים של קווקווי צבע בנתזים של משיחות מכחול בעלי עוצמה רבה, תוך שילוב הצבע בהתאמות הרמוניות. מארגים אלו עשויים לסמל את נפש האדם, על מורכבותה האינטלקטואלית, הרגשית והיצרית. מוטיב נתזי הצבע, אגב, הינו מאפיין בולט מאוד בעבודתו של בן זנו: דימויים רבים בעבודותיו מורכבים מנתזים של צבע, גדושי אנרגיה, שהוטחו על הבד. נדמה, שהיצר והתשוקה הינם המניעים העיקריים להטחות אלו. הגולגולת, המופיעה כעת ברקע האחורי של ‘זירת האמנות’, הינה אם כן אובייקט בעל משמעות והיסטוריה עבור בן זנו. הגולגולת עצמה, אובייקט אמנותי מעניין לציור היא – בליטות ושקערוריות רבות לה, מצע מצוין למשחקים מעניינים של אור וצל, ולמימוש תשוקתו של הצייר. הגולגולת אם כן, הינה דבר והיפוכו: על פי מסורת העבר, מסמלת את מורא המוות והחרדה מפני מימוש התשוקה בחיים; ואילו אצל בן זנו – את היצר באדם ואת תשוקתו של האמן הזקוקה למימוש.

וניטס, שמן על בד, 2009

והנה, קדמת הציור עמוסה בכלי המימוש: מכחולים זקורים המוכנים להזנקה; שפופרות הערוכות בהקפדה חמורה קמעה, מתפקעות מחומר, וממתינות, ואולי זועקות לפתיחתן ולהתזת הצבע… תשוקה עצורה בהשהיה, מצב הבא לידי ביטוי בפתגם האנגלי: “All dressed up and no place to go”. הכל מוכן ומזומן: הכלים, הגולגלות, כד הזכוכית עם הבצלים בתוכו והשעון המתקתק, המזכיר את המרווח שבין ההשהיה למימוש. במצב העדין שבין ההשהיה למימוש, אגב, עסק רבות האמן, מחולל המהפכה במאה העשרים, מרסל דושאן. ובחזרה לבן זנו – הכל ממתינים לבואו של הגואל. מי הוא הגואל? בעל התשוקה – האמן, כמובן. האמן הינו המצית, היוצר, המממש. במונחים אפלטוניים האמן עשוי להיות משול לאֶׂרוס, בכבודו ובעצמו. ארוס או קופידון, אל האהבה, בתפישה הקלאסית, הינו בבחינת הכח המצית. תפקידו, על פי חיבורים אפלטוניים כגון ‘המשתה’, ‘פאידרוס’ ואחרים, הינו לתווך בין העולם הארצי לעולם האלוהי, וכך לממש את התשוקה וליצור אהבה. האמן הינו כנער שובב ומכונף, קופידון, התמעופף, מדלג ומהדס במומחיות ובשובבות בין חומרי הגלם, מניף ומכוון את מכחולו (קשתו) ויורה את צבעיו (חיציו), מהתל בתחבולות פרפסקטיביות וצבעוניות, ובורא באמצעות עוצמת תשוקתו ודמיונו הפורה עולם אשלייתי.

אשליות? אכן, העבודות המכונות ‘זירת הציור’, מתאפיינות בשפה אמנותית אשלייתית-מסורתית: הקומפוזיציות ערוכות היטב ופזורות באחידות על הבד; תפישת המרחב הינה אשלייתית, באופן בו נוצר עומק תלת מימדי; הצבעוניות ריאלית ויוצרת שקיפויות הבאות לידי ביטוי באגרטל ובכלי הנוזלים והמכחולים; משחקי האור והצל תורמים את שלהם ליצירת המימד הריאלי-אשלייתי.

מימד האשליה הינו מיסודות הציור הקלאסי. אגדה מהעת העתיקה מספרת על תחרות בין שני אמנים – זאוקסיס ופרסיוס. זאוקסיס הציג ציור מרהיב המדמה את המציאות באופן כה נוקב, עד כי הציפורים רומו וניסו לנקר בענבים המצויירות ולמצוץ את עסיסם. כאשר הגיע תורו של פרסיוס, האיץ בו ידידו זאוקסיס, וביקש כי יסיר את הווילון הכרוך על הציור. פרסיוס השיב, כי זהו הציור אותו יצר. זאוקסיס הודה בכך, שבעוד הוא הונה את הציפורים, הונה ידידו אותו עצמו, ולכן ניצח בתחרות. מאגדה זו נדמה, כי היכולת לדייק ולחקות את המציאות היא-היא התכונה החשובה של הצייר. אולם, אין הדבר כך, שכן שני הציירים המיתולוגיים הללו מוכשרים הם ובעלי טכניקה מפותחת ומעולה במידה שווה. הגדולה של פרסיוס על פני זאוקסיס היתה בבחירתו את נושא הציור, במקוריות הרעיון שהעלה – לצייר את הווילון – דבר שהוביל לאחיזת עיני יריבו. הבחירה מעידה על גדולתו הרוחנית והמחשבתית של האמן המנצח. הרעיון, נושא היצירה ומשמעותה המופנמת, היו הם מאז ומעולם היסוד המניע של יצירת האמנות. מכאן – מימזיס, בעצם, אין כזה דבר… אשליות וריאליזם ביצירה נוצרים על מנת לבטא את המסר היחודי, הרעיון המקורי של האמן, ומשום כך הוא ישקיע את מיטב מאמציו לשם יצירת המימד האשלייתי ביצירה. כיצד ניתן, אם כן, לפרש את האופי האשלייתי-ריאלי ב- ‘זירת הציור’? נדמה שבמאפיינים אלו טבוע המימד הגשמי והארצי של פוטנציאל היצירה. מימוש התשוקה תלוי בהיבט גשמי כלשהו, וכך באה לידי ביטוי התלות ההדדית בין החומר והרוח. המברשות, המכחולים והאובייקטים הינם חומרי הגלם, אשר באמצעותם האמן, בתשוקתו והשראתו הרוחנית, יפיח רוח חיים ויממש את תשוקתו ליצור. זהו הפוטנציאל למימוש התשוקה, אשר קיים במישור הארצי, אם להשתמש במונחים אפלטוניים. התשוקה, או ההשראה הננסכת על האמן, על פי נקודת המבט הקלאסית, מקורה בעולם הדיוניסי, היצרי. התשוקה והפראיות נועדו בכדי להוביל לקתרזיס – שחרור מעול הגשמיות, ויצירת חוויה של התעלות והתמזגות עם האלוהות. האל דיוניסוס, הוא אחיו של האל אפולו, אל האור, ההגיון והסדר. האל אפולו יתרום לחוויית היצירה את הארגון והסדר, וכך יביא להרמוניה וימנע את הכאוס שעלול להרוס את היצירה הפואטית. התשוקה, אם כן, אשר מקורה בעולם הדיוניסי, זקוקה לארגון האפוליני לשם קיומה.

עבודות השמן המציגות נשים עירומות, אף הן בעלות אופי חומרי הנובע ממשיחות המכחול העבות ובשרנות הגוף של הדמויות. נשים אלו כמו מציגות את גופן לראווה, ומציעות אותו לצופה, למימוש התשוקה. האמן עצמו, כבר מימש את תשוקתו ליצור באמצעות משיחות המכחול וההתפלשות בצבע. הצופה, למעשה, לא יוכל לממש באופן מלא את תשוקתו, שכן הדימויים נועדו להתבוננות בלבד. היצירה האמנותית תמחיש איפוא את מימד האשליה פעם נוספת, ובעיית המרחק בין הפוטנציאל למימוש.

רישום בברזל

הדימוי הנשי חביב מאוד על בן זנו, והוא מוצג על ידו גם במדיום אחר לגמרי – רישום בברזל. בעבודות אלו, מוצגת הדמות הנשית בגוף שופע ובמגוון רב של תנוחות. אולם, בניגוד לאופי הגשמי והכבד משהו של דימויי הנשים בציורי השמן, הדימויים בברזל כמו נרשמו ברישום מהיר באמצעות כיפוף הברזל הכולא כביכול אוויר, דבר המקנה להם אופי קליל ואוורירי. המאסה של ציורי השמן הפכה לאנרגיה. תפישת המרחב של דימויים אלו שטוחה לגמרי, וכאשר הם ניתלים על רקע הקיר הלבן נוצרת תחושה של התגלות, כאילו הדמויות מבליחות לעיני הצופה, אולם ממשותן מוטלת בספק, בשל החומריות המזערית והקלילות האופיינית להן. קלילות זו שקרית היא: תהליך הכנת פסל הברזל הינו ארוך ומייגע. הדבר מזכיר פעלול של לוליין בקרקס, שביצועו הקליל והמיומן אינו מעיד כלל על המאמץ הרב הכרוך בו. השקר טמון גם באשליה שמציגה הדמות הנשית – עשויה היא ממסגרת ברזל, וגופה הדשן והמפתה אינו אלא אוויר הכלוא במסגרת הברזל. שפה אמנותית זו משקפת שוב את רעיון התשוקה שאינה ניתנת למימוש, שהרי הדמות אינה ממשית היא, ולא ניתנת כלל לחישה. דימויים אלו, שהם אינם ספציפיים, אלא מוכללים, יוצרים מעין איקונה, אב טיפוס, ובמונחים אפלטוניים – תבנית, או אידאה של דמות אישה. יצירת אידאה אמנותית, כלומר ניסוח מאפיינים כלליים לשם יצירת ארכיטיפ המייצג את התכונות האופייניות בלבד של האובייקט כאמת אבסולוטית, הינו עקרון החוזר על עצמו לאורך תולדות האמנות – עוד בפיסול היווני העתיק ובפיסול הקלאסי היתה קיימת נטיה לניסוח מוכלל של ארכיטיפ אנושי, וכך גם באמנות ימי הביניים. הנטיה להכללה באמצעות מינימליזם צורני והתמקדות במערכות היחסים שבין הקו והחלל הפכה לביטוי הדומיננטי ביותר במאה ה- 20 (ראו ספרה של רות מרקוס, ‘פיסול בקו ובחלל’). מטרת ההכללה והמינימליזם הצורני הינה ליצור דימוי-על, שהינו נצחי ועל-זמני. מקורו של רעיון זה, אף הוא, בתפיסות אפלטוניות לפיהן התופעות בעולם המציאות הן השתקפות ובבואה בלבד לחוקיות העומדת מעליהן, הגלומה בעיקרון האידאה. איזו אידאה משקפת הדמות הנשית ברישום הברזל של גבי בן זנו? נדמה, שדמות נשית זו הינה מושא לתשוקה בלתי מושגת – הדמות הינה נטולת גשמיות, עלומה ולכן נטולת ממשות. היא קיימת ואינה קיימת בו זמנית. מהות זו עשויה להוות מטאפורה לקיום ולהיעדר הבו זמני של מושא התשוקה. דמות נשית זו קיימת ולא קיימת, אולם בלתי מושגת, שרויה במימד אחר, כביטוי רעיוני מוכלל למהותה של התשוקה והבעיה התמידית של מימושה.

לדמות האישה מצטרפת דמותו של הגבר בסידרת הזוגות החבוקים. רישומי ברזל אלו מציגים זוגות בתנוחות שונות של קירבה ואינטימיות. עבודות אלו נוצרו תוך התבוננות בזוג דוגמנים אוהב, אשר הוזמן לסטודיו של בן זנו בכדי לבצע את מלאכת ההדגמה. וכך, במשך שעות ארוכות עשו בני הזוג את עבודתם נאמנה, והדגימו את אהבתם הסוערת, ללא כחל ושרק, בפני האמן, שהפך בעל כורחו למציצן. בן זנו העדיף לתת את הביטוי לרושמו ממעשי האהבה של זוג זה ביצירת דימויים שקופים, אווריריים, קיימים ולא קיימים באחת, ברישום הפיסולי החסכני, ולא בצבעי השמן עתירי החומר. שפה אמנותית זו אכן הולמת ביטוי לתחושת האהבה כחלום רחוק, בלתי מושג, מבליח ואינו מתגשם לעולם.

האחדות בין בני הזוג עוברת שלב נוסף של תימצות בסידרת עבודות המתמקדת בנשיקה בלבד, נושא בעל עבר מפואר בתולדות האמנות. בן זנו מתאר את הנשיקה בעבודות רישום פיסולי גדולות, וגם בעבודות קטנות מאוד – רישומי מתכת מצופים זהב, 24 קראט, כתכשיטים עדינים המנצנצים באור יקרות. באמצעות ייצוג זה, מקבלת האחדות הפיזית והרוחנית של בני הזוג אופי של שכיית חמדה יקרת ערך, והופכת לבלתי מושגת עוד יותר משהיתה. מקומו הרב של האויר בעבודות אלו, וניצנוץ הקו הממסגר אותו, מנתקים את הדימויים עוד יותר מן החומריות של העולם הריאלי, כאילו אין הם נתונים לחוקיות הפיזיקלית הגשמית. באופן זה, האיחוד בין בני הזוג מקבל ערך רוחני השווה לערך הפיזי, דבר שמהווה ביטוי לעקרון האהבה האפלטונית, שהינה מיזוג מלא בין ההיבט הרוחני לגשמי באהבה.

רישום בברזל

רישום בברזל

לדימויי נשיקות אלו מימד מתעתע וחלומי, בשל שני הערכים האסתטיים המרכזיים בהם: החומר המנצנץ והיעדר החומריות. אם הנשיקה בפסל האבן של ברנקוזי, למשל, הינה בעלת נוכחות חומרית, כאילו אכן יש מקום להגשמתה במציאות, הרי הנשיקות של בן זנו מבטאות קיום חלומי, מרוחק ומתעתע.

האם סבל ההשהיה והיעדר היכולת לממש, הפכו למצב קיומי קבוע? האם נדונים אנו לעינוי נצחי של ציפיה ואי מימוש, כעונשו של טאנטאלוס: להיות שקוע במים עד צוואר, אולם בצימאון נצחי, בעוד מעל לראשו עץ פירות עסיסיים, מבלי יכולת לטעום מהם? האמנם המצב האנושי הוא של ציפיה מתמדת לדבר שאינו מגיע לעולם, וממתינים אנו לאותו גודו, שלעולם אינו מגיע?

האמנם מעבודות אלו עולה ניחוח פסימי וקורבני אודות סבל הקיום?

בניגוד ליצירתם של אמנים רבים בני זמננו, אשר זנחו באופן מכוון דיון במונחים של יופי, עבודותיו של בן זנו הן בעלות מימד אסתטי משמעותי: האופי הנטורליסטי של הציורים, הקלילות של פסלי הרישום במתכת, והמראה דמוי התכשיט של דימויי הנשיקה המוקטנים, מעניק לעבודות תכונה של עינוג העין. העונג אופטימי הוא מטיבעו. תשוקתו של הצופה מתעוררת למראה העבודות, והוא מתענג על חזותן האסתטית. התשוקה מעוררת את הצופה לחוויה אסתטית, אשר מובילה אותו למחשבה והגות, וכך לחוויה רוחנית. התשוקה, הינה אם כן בבחינת גורם מאחד: התשוקה, היא זו אשר הניעה את האמן ליצור, הניעה את הדוגמנים הנאהבים בכדי שיציגו בפניו את אהבתם, והיא זו אשר מניעה את הצופה למימוש התשוקה של התעלות רוחנית באמצעות חווית הצפיה.

רישומי הברזל של בן זנו, ניחנו בתכונה מעניינת, המשותפת ליצירות פיסול בהן החלל הינו חלק מן היצירה, וכביכול ‘כלוא’ בקרבן: ניתן להניח את הפסל על רקעים שונים, וכך לשנות את מצעו ולהקנות לו מימד חדש בכל פעם. בתערוכה עצמה, חלק מן העבודות גדולות המימדים אף שרועות על הרצפה, והצופה עשוי לעבור דרכן ובתוכן. באורח מטאפורי, ניתן לפרש צורת הצבה זו במשמעות של החמצה: אנו חולפים בחיינו על פני הזדמנויות שונות של קירבה ואינטימיות, אולם מחמיצים את ההזדמנות לממשן. לעיתים ההזדמנויות עולות ומזדקרות לנגד עינינו, באורח הדומה להצבת ה’נשיקות’ של בן זנו כנגד קיר, אולם הן עלולות להשאר כך, לנגד עינינו בלבד, ללא מימוש.

את רישומי הברזל המוקטנים והמצופים זהב, ניתן היה להציב בצורות שונות, לדוגמא: על רקע קטיפה שחורה, יראה הדימוי כתכשיט, וממשותו תבלוט מאוד, ואילו על רקע לבן, יראה הדימוי כמרחף, ויאבד במעט את ממשותו. האפשרויות הן רבות ומגוונות ונתונות לדמיוננו הפורה: רקע קטיפה אדום, בד סאטן ירוק, סגול עם נקודות כתומות ועוד כהנה וכהנה. כל רקע יממש את דימוי הנשיקה באורח שונה, יעניק לו משמעות אחרת, ויזמן פרשנויות רעיוניות רבות ומגוונות.

ולעיתים, רואים אנו את החיים מבעד לרקע מסוים, המונע מאיתנו לממש מאוויים כמוסים. שינוי קל של צבע הרקע עשוי להביא להפסקת הציפיה, הימנעות מן ההחמצה, ומימוש התשוקה.

 

המאמר מופיע גם באתר של גלריה גל-און