ד”ר נאוה סביליה שדה
חוקרת אמנות, אוצרת, מרצה

“תעתועים” – הרווה בוחניק

“תעתועים”, תערוכת יחיד של הרווה בוחניק, בית אסיה, תל אביב, אוצרת – נאוה סביליה שדה, נובמבר 2007.


 
ההתבוננות ביצירותיו של הרווה בוחניק עשויה להביא את הצופה לכדי מצב של תהייה – האם היתה זו התבוננות מספקת? מתי נכון יהיה להתיק את המבט מן היצירה?

תהייה זו עשויה להתעורר לנוכח התחושה, כי התבוננות רגעית אינה מספקת על מנת להבין את תוכן היצירות ולרדת לעומק קנקנה של החוויה האסתטית והרגשית שהן מזמנות. הצופה עשוי למצוא עצמו הוגה ביצירות, בהן עבודת המכחול היא היסוד והעיקר. מכחולו של הרווה בוחניק משטה – לעיתים יוצר הוא מיחברים גיאומטריים ולעיתים מיחברים מופשטים המורכבים מפרצי צבע עזים חסרי קווי מיתאר. עם זאת, במבט שני, נחשף תפקידו החשוב של הצבע באותם מערכים גיאומטריים, ואילו כיוונים וצורות מוגדרים מבצבצים מבעד לנטפי הצבע המתפרצים במערכים המופשטים. הצבע המתלקח והזועק שוטף את הבד וזוכה לחיים משל עצמו בעולם בו החוקיות השולטת היא התעתוע. ההתבוננות המהרהרת הינה על כן כמעט מחוייבת, כמעין מסע אל הגלוי והחבוי בין ומעבר לשכבות הצבע והצורות. בעולם ציורי מתעתע זה דרות צורות יציבות במערבולות צבע כאוטיות, כאילו מתעקשות הן לדור בעולם בלתי יציב. ולפתע, מבין כתמי הצבע צץ ועולה דימוי צורני מוכר. במעבי נתזי הצבע התנועתיים חבויה צורה נייחת המזדקרת ועולה לפתע. ים של גוונים כחולים המשרים רוגע מתלקח על ידי מגע של כתמים אדומים וצהובים, המשנים את טיבעו; ואילו מערך המבוסס כולו על גוונים אדומים כדם, מתרכך באמצעות כתמי צבע לבנים (האם סימליות של תשוקה הממותנת על ידי טוהר קיימת כאן?) מעבר למעטה זהוב כשמש, פורצים כתמים סגלגלים המרמזים על עומק נסתר בציור, מוסיפים מימד מיסתורי, וכך יוצרים תעתוע בין דו מימד לתלת מימד, ובין הגלוי וה’ברור כשמש’ לבין הנסתר והבלתי ידוע. צורות גיאומטריות משתלבות זו בזו, כאילו מחוללות הן לצלילים מוסיקליים, בעוד הרקע מאחור משנה גווניו. עולם של תעתועים ואשליות נוצר ביצירותיו של הרווה בוחניק, אשר מבוססות משכבות של צבע בעבודת מכחול קפדנית. הצבע כאמצעי להבעה, האיכויות הטמונות בשילובי וניגודי גוונים, וסימליות הצבע נטוע עמוק בתולדות האמנות: שימוש במערבולות של צבע נועד לבטא בציור הרומנטי של המאה התשע עשרה את בדידותו של האדם ביקום ואפסותו אל מול הטבע אדיר הכח; אמנים אחרים נתנו באמצעות משיכות מכחול עזות בצבעוניות מתפרצת ביטוי לרגשותיהם האישיים; ואילו בציור המופשט הפך הצבע לגורם עצמאי ובלתי תלוי במציאות, היוצר חוקיות השונה מזו של עולם התופעות. אמנים מסויימים אף השוו את איכויותיהן של קומפוזיציות צבעוניות לאיכויות המושגות על ידי קומפוזיציות מוסיקליות.

המקוריות בשימוש בצבע ביצירתו של הרווה בוחניק טמונה בהפתעות שהוא מזמן, ובמערכות הניגודים המתעתעות שהוא מעמיד בפני הצופה. מהו מקורו של תעתוע זה, ומהו פישרו? מה עומד מאחורי עולם ניגודים זה?

התשובות לשאלות אלו טמונות באישיותו הרב גונית של אמן זה: מחד, מהנדס במקצועו, אשר תחום המחשבים והבנקאות מהווים את מקור פרנסתו. עיסוקו זה דורש ממנו דיוק רב, סדר ומשמעת. מאידך, אמן הוא בנשמתו, והציור מלווה אותו במשך כל חייו. הקונפליקט בין הרגש, הכח וריסון היצרים מלווים את הרווה בוחניק לאורך שנים רבות גם בתחום עיסוק נוסף – הקראטה. שילוב מפתיע זה בין אישיות של אדם ריאלי בכישוריו, בעל נפש אמן עדינה, המפתח את כוחו הפיזי אולם מודע למגבלותיו עשוי להסביר את השפה הדו-משמעית, הניגודים והתעתועים ביצירתו, ואת המתח שבין דינאמיות לסטאטיות, פרצי צבע וצורות גיאומטריות. העשייה האמנותית העסיקה את הרווה בוחניק, יליד הארץ שגדל בצרפת, בכל שלב מחייו, המתאפיינים במעברים ותקופות חיים בשלוש יבשות: ילדות ונעורים בצרפת, פרק זמן בארה”ב והשתקעות בארץ. נדמה שבחיפושיו אחר יציבות באמצעות הצורות הגיאומטריות ושבירתה על ידי מערבולות ושכבות של צבע, או להיפך, מהדהדת מסכת חייו האישית. הציור, יעיד הרווה בוחניק, הינו בבחינת עבודה קשה ולא תמיד מענגת, כמעין עול הנובע מדחף פנימי. אולם היצירה האמנותית היוותה עבורו מפלט, אמצעי לביטוי בלתי נמנע, בעיקר בתקופות קשות בחייו. ציירים עסקו בחיפוש אחר יציבות בעולם בלתי צפוי מקדמת דנא; אולם ביצירתו של הרווה בוחניק זוכה חיפוש זה לסגנון מקורי וייחודי המביא את הצופה להתבוננות מעמיקה ולהרהור, מבלי משים, אודות שפת האמנות והאיכויות האינסופיות של הצבע.