ד”ר נאוה סביליה שדה
חוקרת אמנות, אוצרת, מרצה

“פוגה דוממת”, קטלוג תערוכה של לידיה רוזנסקי

“פוגה דוממת”, קטלוג תערוכה של לידיה רוזנסקי, אוצרת – נאוה סביליה שדה, בית האמנים תל-אביב, אפריל-מאי 2012.

 

“…הוא קורא המתיקו יותר לנגן את המוות
המוות אמן מגרמניה
הוא קורא האפילו יותר לפרוט על כנור
ואחר תעלו כעשן באויר…” (מתוך: “פוגת מוות”, פאול צלאן) 1

פואמה זו של המשורר היהודי ניצול השואה פאול צלאן ( 1920-1970), אשר נכתבה בגרמנית בסביבות 1944-45 מהווה את מקור ההשראה לתערוכה זו. פוגה הינה יצירה מוסיקאלית המתבססת על מוטיב חוזר, אשר מושמע על ידי מספר קולות המצייתים לחוקיות מוגדרת מראש ומשתלבים בהרמוניה. התבוננות בסידרת התחריטים של האמנית לידיה רוזנסקי המוצגת בתערוכה זו מעלה תחושות של מקצב המתנהל על פי חוקיות עקבית והרמונית, כמאפייניה של פוגה. מהו מקורה של תחושה זו? האם ניתן אכן להשליך את המונח המוסיקאלי על דימויים ויזואליים?

המקצב הינו מוטיב חוזר ביצירתה של רוזנסקי: סדרת תחריטים ובהם תיאורי רגליים קטועות מטופפות בתנוחות שונות, ידיים מונפות באחידות, ואף דמויות של גברים ונשים עירומים המחוללות בקומפוזיציה דינמית תוך שהם כבולים במעין כבלים/אלקטרודות המחוברות לחזם. נדמה, שהדמויות מחוללות לצלילים הנשמעים בפנימיותם בלבד, תחושה המתחזקת לנוח שולי התיאור בו מופיע רישום של גלי קול. האלקטרודות וגלי הקול הינם מוטיבים חוזרים ביצירתה של רוזנסקי, באופן אשר לכשעצמו מחולל תחושה של מקצב. מכלול דימויים זה מתאפיין בריאליזם חד המטריד את הצופה בעוצמתו. תחושת המקצב בתיאורים אלו, אשר מעצם טיבו נקשר עם אסוציאציות של חיים וחיוניות, הופך להיות מקאברי כעת, מעצם החיבור בין דימויים הנקשרים עם סבל אנושי למוטיב מוסיקאלי. חיבור זה מעצים את אחד המאפיינים המשמעותיים ביותר בהקשר לשואה: הזעקה ההופכת לאילמת, או בהיפוך, הדממה הזועקת. קולו הבלתי נשמע של האדם. מוטיב זה, המכונה “צעקה שתּוּקה” בהקשר ליצירתו של האמן הגרמני אנסלם קיפר, הזדקר ועלה בתערוכתו “כלים שבורים” שהוצגה לאחרונה במוזיאון תל-אביב. הצעקה הלא נשמעת פורשה על ידי אברהם שפירא כביטוי לתחושותיו של קיפר: “רגש האשמה שלו כבן לעם הגרמני, ההתרסה כנגד תרבות המוצא שלו, העמידה החשופה נוכח הבעייתיות שמטיל העבר על הזיכרון הקולקטיבי של עמו וארצו – מכל אלו כמו עולות בנות קול של צעקות בלתי נשמעות”.2 אולם, הסבל ביצירתה של רוזנסקי מחזיר את המתבונן לעולמם של הקורבנות. אחד הדימויים ביצירתה של רוזנסקי הינה דמות המסירה בגדיה במעין נרטיב חוזר במספר תחריטים. הסרת הבגדים וחשיפת הגוף הינה כביטוי אילם הזועק לנוכח עוצמת הסבל. הבד הינו מוטיב משמעותי ביצירתה של רוזנסקי: בד החליפה שנלבשה פעם, בימים טובים יותר, לפני שהגוף הפך לעירום, פגיע ופצוע. מאידך, לצד הדימויים הזועקים לכאורה, מופיעות דמויות שפיהן נחסם והן אינן יכולות להשמיע את קול זעקתן, וכך, הזעקה הופכת לבלתי אפשרית, לדוממת. באורח פרדוכסלי, הדממה הינה הסמל האקספרסיבי ביותר לכאב האנושי. משחק המילים בין דממה לדימום הופך להיות מוחשי בתחריטים המתארים ידי אדם לופתות חבל בעוד הרקע הינו כתם אדום כדם, כדימוי מוכלל לפצע שאינו מרפה ואינו מתרפה. בטכניקת התחריט עצמה קיים מימד אלים: יצירת התחריט נעשית על ידי חומצות המאכלות את החומר, וכמו פוצעות אותו. עוצמת הפצע מוגברת עוד יותר לנוכח תחושת הבדידות והניכור השורה בכל, ואשר מוסברת על ידי תפישות עולם אקזיסטנציאליסטיות כמאפיין המובהק של המצב האנושי: האדם הושלך אל העולם מבלי שנשאל, והוא עתיד לעזבו על ידי המוות, האלים לכשעצמו. מהותה ומקורה של האלימות בחיי האדם הינה שאלה מרכזית בהגותו של ז’אק דרידה. דרידה ראה בדם ובאלימות יסוד מהותי ביהדות, שכן הגוף המדמם הינו כחורבה המשמרת את הפצע הבראשיתי, מנת חלקו של כל יהודי, המטביע בו מום מינקותו – ברית המילה. ברית המילה הינה סמל לקרע, לבידוד, לנתק ולקיטוע הנצחיים של העם היהודי.3 העיסוק בקרע כדימוי בא לידי ביטוי במיצבי הספרים של רוזנסקי: האחד מהם הינו על יסוד רדי מייד (Ready Made), והאמנית כמו “התערבה” ושרפה את דפיו, התערבות שהינה כאיזכור למעשי אדם; ואילו הספר האחר כמו נבנה כבניין בלתי גמור ממנו מבצבצים חוטי תייל, כבניין שהופצץ. הספר בהקשר לשואה מזכיר באופן מיידי את אמרתו הנודעת של היינריך היינה: “במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בני אדם”, דבר שהפך לממש עת התרחש ליל שריפת “הכתבים הלא-גרמניים” ב- 10.5.1933 בכיכר בבל שבמזרח ברלין, אשר אורגנה על ידי “איגוד הסטודנטים הגרמנים”. זכרון אירוע מזוויע זה נחרת עמוקות בתודעה ההיסטורית, ואמנים רבים עסקו בדימויים אלו ביצירתם. נציין את האנדרטה של מיכה אולמן בכיכר בבל, אשר הינה כספרייה בה ניתן להתבונן דרך חלון זכוכית בלבד ברצפת הכיכר.4 דימויי הספרים השרופים מעלים לתודעה אף את ספרי הענק מעופרת והספרים השרופים של אנסלם קיפר. עבור קיפר, הספר הינו מקור לידע, ללמידה ולזכרון. ספר העופרת הינו כמעין קופסה שחורה שנועדה לשמר את החוויה האישית והסיפור הקולקטיבי.5 ספריה של רוזנסקי הינם ספרים פתוחים, בהם ניכר הידע, שכן בחלקם ניתן עדיין לקרוא את הכתוב. מאידך, עובדת היותם שרופים הופכת את בדלי הידע לחסרי משמעות, וכך מסמלת את האובדן הכבד והבלתי נתפש של רוח האדם, נפשו וגופו. לאור דברים אלו, עולה השאלה – מהי התכלית של הסבל האנושי? נסיון להשיב לשאלה זו נעשה בעבודתו רחבת ההיקף של הרופא והפסיכיאטר היהודי הוינאי, ניצול השואה, ויקטור פראנקל, מייסד תורת הלוגותראפיה. ספרו “האדם מחפש משמעות” מתבסס על הנחת יסוד לפיה לסבל קיימת משמעות. לתפיסתו, כל אדם המבקש לשרוד יבקש תשובה לשאלת סבלו וימצא בו משמעות, תוך הרחבת שדה הראייה על מנת להבין את פשר החיים.6 ביצירתה של רוזנסקי קיים חיבור בין הסבל האנושי למקצב חזותי ולקולות שאינם נשמעים. חיבור יחודי זה מחדד את שאלת משמעות הסבל הקיומי ומעניק לה מימד על-זמני, כשאלה מהדהדת ונצחית, שפתרונה נותר מתעתע וחמקמק.

  1. היצירה “פוגת מוות” נכתבה בתקופת שהותו של צלאן במחנה ריכוז, ופורסמה לראשונה בשנת 1952. ראו: פאול צלאן, “פוגת מוות”, סורג-שפה, תרגום שמעון זנדבנק, תל אביב, 1994, עמ’ 9-10.
  2. אברהם שפירא, “פרחי האפר”, רגש אשמה וזרעים של תקווה”, בתוך: אנסלם קיפר – שבירת הכלים, תערוכה במוזיאון תל-אביב לאמנות, אוצר – מרדכי עומר, תל אביב, 2011. עמ’ 14.
  3. ראו: גדעון עפרת, הברית והמילה של ז’אק דרידה, תל-אביב, 2008. עמ’ 35-40, 60 -66
  4. ראו: מרדכי עומר, אמנות ישראלית בת זמננו – מקורות וזיקות, הוצאת עם עובד, תל-אביב, 2006, עמ’ 363-371.
  5. טל לניר, “פתותים שחורים”, בתוך: אנסלם קיפר – שבירת הכלים, תערוכה במוזיאון תל-אביב לאמנות, אוצר – מרדכי עומר, תל אביב, 2011. עמ’ 58.
  6. ראו: ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות – מבוא ללוגותרפיה, הוצאת דביר, תל-אביב, 1981.