ד”ר נאוה סביליה שדה
חוקרת אמנות, אוצרת, מרצה

“ערגה” – מנחם חליף

“ערגה”, מנחם חליף, יד לבנים, הוד השרון, אוצרת – נאוה סביליה שדה, יולי 2011.

“… לחזור אל היופי הנצחי, לאהוב את המלים מרחבים, קשת, זוהר…”1

אדמה בוצית מובילה לעבר אחו ירוק וזוהר, במרכזו ניצבים מבנה נטוש ועץ בודד בציור ‘ערגה’ של מנחם חליף. תיאור זה הוא כמטאפורה למצבו של האדם ביקום: ערגה וכמיהה אל היופי הנצחי, המרחבים והזוהר שאינם. ערגה זו, היא העומדת במוקד יצירתו של חליף בדימויי נופים מרובים לאין ספור. נופים אלו מבוססים על רישום ועבודה דייקנית בגירי פסטל בצבעוניות ססגונית המקנה להם אופי ריאליסטי מחד, אולם ציורי, רומנטי, ואף מיסתורי מאידך. ההתרכזות בתיאור נופים בלבד ביצירתו של חליף, כאילו היה זה המוטיב היחיד לציור, מקבלת לפיכך אופי אובססיבי. זהותם של הנופים עצמם לאו דווקא ידועה, היות שהכותרות הפואטיות לא תמיד מבהירות לצופה מהו מיקומם. לעיתים מתואר עץ בודד במרכזו של שדה פתוח, לעיתים בית נטוש; לעיתים פריחה מלבבת ושופעת שוטפת את מלוא המרחב האשלייתי, ולעיתים מדבר צִיָּה; פעמים השמים בהירים ושלווים, ופעמים אחרות עננים קודרים מאיימים בסערה העומדת לפרוץ. יש גם, שהסערה מסומנת באופן מושגי על ידי כתם אדום הזועק לפתע על רקע הנוף. מראות אלו עשויים ליצור תחושה דו משמעית בלב הצופה: מחד, הבטחה לשלווה ולנועם, אולם מאידך, חשש מה מפני הנוף הבלתי ידוע; רוגע ועונג לצד בדידות וניכור בו זמנית; ערגה, כיסופים, כמיהה למקום אחר, כאילו היו נופים אלו שלב ביניים בדרך לאי-שם.

מספר שאלות נשאלות לנוכח מכלול יצירתי זה: מהו המניע לעיסוק כמעט אובססיבי זה באותו נושא? מהי משמעות הנוף עבור האמן, וכיצד הסגנון בעל האופי הריאליסטי והרומנטי באחת, והשימוש בגירי פסטל משרתים משמעויות אלו?

מנחם חליף, יליד יוגוסלביה, עלה לארץ בשנת 1949. את מלחמת העולם השניה עבר באירופה, שם נכלא במחנות ריכוז. זכרון ילדות המלווה את חליף הוא חוויית העבודה בכפיה כילד בן אחת עשרה שנים בלבד: קימה מדי בוקר בשעה ארבע וחצי עם עלות השחר, ויציאה לעבודת פרך קשה לאין ערוך בשדות-עד. שניוּת רבה מלווה את רגשותיו של חליף ביחס לזכרונות אלו: מחד, העבודה הקשה כעינוי בלתי נסבל, אודותיו אין הוא נוטה להרחיב את הדיבור. אולם מאידך – הנוף. נוף אירופאי עוצר נשימה, יופי מדהים, מיקסם מרהיב אליו ציפה באורח פרדוכסלי מדי בוקר. חוויית מרגוע מענגת. מפלט אסתטי מפני הסבל הפיזי. הנוף הפך בעיניו של חליף, הלכה למעשה, לדימוי בעל ערך רוחני, מטאפיזי, יופי כמעט מיסטי. מתוך חוויית החיים הקשה צף ועלה הנוף כמראה המוביל לחוויה נשגבת, גדולה מן החיים, המסייעת לגבור על הסבל. שניוּת זו, בין יופי נשגב לחוויה של רוע וסבל אנושי בלתי נתפס, היא הנשקפת מציוריו של חליף. סגנון הציור הריאליסטי נועד בכדי להעצים את המראה המוחשי והזמין מחד, לחלומי ונשגב מאידך. ההצמדות אל הנוף ביצירתו של אמן זה, כמוה כביטוי לכמיהה העזה לחוות שוב ושוב את חוויית הילדות הטראומטית ולעכל אותה, עת נחשף לכפילות הבלתי נתפשת בין היפה למכוער, הטוב והרע, השוכנת לעיתים בכפיפה אחת בחייו של אדם. נציין, שמנחם חליף אכן עסק בעבר בציור דימויים ישירים הקשורים לשואה, אולם פסק. דרך ההתמודדות שלו עם השואה תהיה למן שנת 1973 ואילך באמצעות הנופים, כמעין תהליך היטהרות וזיכוך. קתרזיס.

כתלמיד של מרדכי ארדון בבצלאל, הפך הצבע למרכיב מרכזי ביצירתו של מנחם חליף, והוא אף השיג שליטה מלאה בעבודה בגירי הפסטל. עבודה זו הינה בעלת אופי חושני מאוד, שכן היא מבוססת על מגע ישיר של האצבעות עם גירי הצבע, ושימוש בדרגות חוזק שונות של עיבוד החומר: לעיתים המגע הוא רך ועדין, ולעיתים עז ונמרץ. כאמן וירטואוז של צבעי גיר הפסטל, עומד מנחם חליף בשורה אחת עם אמנים שעבדו בחומר זה, כאדגר דגה ואבל פן. העבודה הדייקנית, הבלתי אפשרית כמעט, בצבעי הפסטל, והכנעת החומר תחת אצבעותיו של אמן זה, נראה שהינה מוּנעת מן הצורך העז בחוויה המזככת.

התבוננות תַָּמַה בציורי הנוף בעלי האופי הריאליסטי-רומנטי של חליף עלולה להביא לפרשנות מוטעית של יצירתו. משום כך, הבנת השפעתם של אירועי הילדות והתנקזותם ליצירתו הינה מחוייבת, לא פחות מצירוף של טקסט רעיוני לדימוי אמנותי מושגי. אמנותו של מנחם חליף נובעת מן הסבל הקיומי והסוואתו באמצעות דימוי זוהר, רומנטי ומזוכך, כמעין אחרית דבר לטרור ופניה אל הנשגב2, היוצר ערגה לחיים שהם, לכאורה, במקום אחר.

 

  1. מתוך ספרו של מילן קונדרה, החיים הם במקום אחר, בתרגום רות בונדי, הוצאת זמורה ביתן, תל אביב, 1989, עמ’ 149. הדגש המילים נעשה במקור.
  2. ראו: ז’אן-פרנסואה ליוטאר, הסברים על הפוסטמודרני, בתרגום אמוץ גלעדי, רסלינג, תל אביב, 2006, עמ’ 101.