ד”ר נאוה סביליה שדה
חוקרת אמנות, אוצרת, מרצה

“נשים שמחות” – אילנה כהן

“נשים שמחות” – אילנה כהן, הוד השרון, אוצרת – נאוה סביליה שדה, פברואר 2013.

“הפקת עונג רב מעולם מלא בסוגים רבים של יופי הינה שמחת חיים שכל הנשים זכאיות לה”.
(קלאריסה פינוקלה אסטס, רצות עם זאבים, תל-אביב, 1997, עמ’ 182)

תערוכות לכבוד חודש האישה הבינלאומי 2013
השנה יוצגו שתי תערוכות לכבוד חודש האישה הבינלאומי: “נשים שמחות”, של הציירת אילנה כהן ו”נימפות”, של הציירת דליה קרני ברוך.
התערוכה “נשים שמחות” מעמידה במרכזה את השאלות: מי הן “נשים שמחות”, וכן, מתי נשים הן שמחות?
התערוכות מעלות לדיון שאלות לגבי מהות הנעורים וההתבגרות ומבוססת מבחינה רעיונית על ספרה של הפסיכולוגית קלאריסה פינקולה אסטס “רצות עם זאבים”. אסטס חקרה מיתוסים עתיקים אודות נשים מתוך כוונה לחשוף את החכמה והסימליות הטמונה בהם, וכך להפוך נשים למודעות יותר לעצמן, ולחברן עם מקורות השמחה בחייהן.
“נשים שמחות”, אילנה כהן, ספרית יד לבנים, רח’ השחר 14, פתיחה – 21.2.13 בשעה 19.00.
“נימפות”, דליה קרני ברוך, גלרית מרכז האמנויות הרב תחומי, רח’ כפר הדר 33, פתיחה – 28 בפברואר בשעה 19.00.

מי הן “נשים שמחות”? מה משמח נשים? שאלות אלו הן העומדות במרכז תערוכתה של הציירת אילנה כהן לרגל חודש האישה הבינלאומי. כהן, ציירת משחר ילדותה, התנסתה במגוון עשיר של טכניקות ציור ופיסול. כאמנית בעלת יכולת התבוננות חדה ונדירה בהתנהגויות של בני אדם ובמצבים אנושיים, הקדישה כהן את כשרונה המיוחד לתיאור נשים מלאות חיוניות ושמחת חיים. במהלך השנים פיתחה כהן סגנון בעל אופי גרוטסקי המלווה בהומור רב. סגנון זה מזכיר במעט את יצירתו של הצייר הקולומביאני פרננדו בוטרו (Fernando Botero), אולם, בעוד הנשים בציוריו של בוטרו נראות כבובות מצועצעות, בעלות ידיים וכפות רגליים קטנות מדי, מאפיין המקנה להן מימד אגדי וחלומי, הרי הנשים הנובעות ממכחולה של כהן מגיעות מן החיים עצמם. אלו הן נשים בוגרות, דשנות ושופעות, והן בעלות חסרונות בולטים – גופן אינו פרופורציונלי, וידיהן אף גדולות מדי, עיוות שנעשה במכוון; הן מגושמות וחסרות עידון, תסרוקתן ולבושן מיושנים ואינם עשויים על פי צו האופנה האחרון. ועם זאת, הן מביעות שמחה ועליזות, חיוך קבוע נסוך על פניהן, הן קופצניות, מלאות באנרגיה ושרויות בפעילות מתמדת, ולעיתים קרובות רוקדות בהנאה, או צועדות בחדווה ובמתיקות לקראת בילוי משותף. האמצעי האמנותי הבולט ביצירתה של כהן הינו הצבעוניות הססגונית וכן מימד של תֹם הנסוך על פני הדמויות והסיטואציות. מי הן, אם כן, הנשים השמחות של כהן, והאם הן משקפות את השמחה הנשית בכללותה? הפסיכולוגית-הסופרת קלאריסה פינקולה אסטס (Clarissa Pinkola Estes)
ביטאה בספרה “רצות עם זאבים” ערגה אל המחוזות הפראיים של הנפש הנשית. כתוצאה מהתבוננות על חיי האם-הזאבה בסביבתה הטבעית ובאמצעות שיבה למיתוסים קמאיים, ביקשה אסטס לחבר מחדש נשים אל האינסטינקטים האינטואיטיביים והיצריים, אשר אבדו במהלך החיים כתוצאה מכפיה חברתית וחינוך חוסם. נשים המחוברות אל הטבע הפראי של נשמתן בניסוחה של אסטס, הן נשים יצירתיות, חמות, עוטפות ואוהבות, נשים שמחות. הנשים בציוריה של כהן הן בבחינת מטאפורה לנשיות מחוברת זו, אשר באה לידי ביטוי בחופשיות שבהתנהגותן: נשים אלו שמחות דווקא משום בגרותן, ולכן לא אכפת להן כלל לצחוק בפה מלא, לטבול רגליהן בכיור ללא גינונים, ולרקוד בפשטות, בחופשיות ובחדווה. ידיהן גדולות מדי, משום שנטלו לעצמן במו ידיהן את הזכות לשמוח והחופש להתענג בחייהן. נטילת החירות להנאה מן החיים הינה המסר המשמעותי העולה, אם כן, מעבודות אלו; ואילו חדוות היצירה של הציירת אילנה כהן, היא אשר הביאה אותה לתיאור נשים שמחות. מתוך חדווה זו מוסרת היא מסר בדבר הזכות לשמוח וליהנות מן היופי שבחיים.