ד”ר נאוה סביליה שדה
חוקרת אמנות, אוצרת, מרצה

“זוהר מעולם של פעם” קטלוג תערוכה של איילת סלע

“זוהר מעולם של פעם” קטלוג תערוכה של איילת סלע, אוצרת – נאוה סביליה שדה, יד לבנים, הוד השרון, ספטמבר 2012.

 

“אם אוהב הינך, הִכַּנֵס נא בשמחה לאולם נהדר זה, ונשמתך תהנה מיצירות האמנות בהן ארגה האלה מקפריסין את לבושן המופלא של אלות החן בפסיפס אבנים מעודנות, בו נסכה קסם ויופי”.
(כתובת מתוך פסיפס ביזנטי מווילה בשייח זואיד, צפון סיני)

התערוכה “זוהר מעולם של פעם” הינה תוצר של דיאלוג מיוחד במינו לאורך זמן רב, בין אמנית הפסיפס אילת סלע לביני, כחוקרת אמנות אשר התמחתה בהקשרים ובהיבטים התרבותיים של אמנות הפסיפס בעולם העתיק. שטיחי פסיפס עתיקים מוצגים כיום במוזיאונים ברחבי העולם ואף באתרים המקוריים בהם נשתמרו, בין היתר בווילה הדיוניסית בעיר הגלילית הקדומה ציפורי. סלע, אשר הוקסמה מן האסתטיקה הצרופה הגלומה ברצפות פסיפס שעיטרו ווילות רומיות עתיקות, יצרה דימויים בהשראתן: האנשות ימיות כגון אוקיינוס והסירנות, יצורי כלאיים מיתולוגיים ודימויי עונות שנה, שהיו מקובלים באמנות הפסיפס הרומי.

האנשת אוקיינוס בפסיפס מצפון אפריקה, מאה שניה לספירה. מתוך הספר: Michel Blanchard-Lemmee, M. (et al.), Mosaics of Roman Africa floor mosaics from Tunisia, New York : G. Braziller, 1996, Fig. 85.

אמנות הפסיפס בעולם הרומי עסקה בחוקיות הטבע ועולם התופעות מתוך אמונה בקיומו של סדר בסיסי ביקום. דימויים כגון עונות שנה, האנשות של איתני הטבע, גיבורים כאודיסאוס ותזאוס ואלים כוונוס ודיוניסוס איכלסו קומפוזיציות מפוארות העשויות בהתאם לחוקים גיאומטריים. מטרתן של יצירות אלו היתה ליצור אשליה של עולם בו קיימת מחזוריות טבעית והגיונית של חילופי עונות וזמנים. האמנים השתעשעו לא פעם בתעתועים גיאומטריים תוך שימוש בהקצרות ואשליית מרחב, אשר המחישו תפיסת עולם זו שזכתה לביטוי גם בספרות ובפילוסופיה הרומית. המימד האסתטי של יצירות אלו, שהיו למעשה שכיות חמדה של ממש, תאם את האופי הנהנתני של המזמינים, אנשי האצולה הרומית, אשר קישטו בשטיחי הפסיפס את חדרי המשתאות והאירוח. הנהנתנות באה לידי ביטוי בדבריו של המארח טרימלכיו לאורחיו, ביצירה הספרותית סאטיריקון: “הוי, בני תמותה עלובים, אנחנו אפס בסך-הכל, כמוהו כולנו נהיה, כשיקח אותנו השאול. לכן, בואו נמצה את החיים כל עוד ניתן”. ואכן, אין כמו התבוננות מענגת בשטיח פסיפס מרהיב בכדי לרומם את הנפש בעולם הארצי.

עם זאת, האמנות העתיקה שימשה עבור סלע כמקור השראה בלבד, והאמנית לא ניסתה להעתיק את הדימויים כמות שהם. בעוד שהפסיפסים הרומיים היו עשויים מאבנים קטנות ואחידות המכונות טסרות (Tesserae), אשר נתכוונו ליצור מראה מהודק והרמטי דמוי ציור, הרי שיצירתה של סלע מורכבת משפע חומרי כגון אבני זכוכית, צדפים וחרוזים, בצבעוניות מרהיבה ורב גונית ובהנחה שאינה אחידה באופן מכוון, המשקפת גודש וריבוי האופיניים לעולם הפוסט מודרני. ואמנם, דימויים אלו אינם בבחינת החייאה אנכרוניסטית של אמנות העולם העתיק, אלא מעין “דיבור על” – Aboutness, כלשונו של חוקר האמנות ארתור דנטו (Arthur Danto). דימוי האנשה ימית, למשל, שנעשה ביד האמן של סלע, יעלה לזיכרון מיתוסים עתיקים והקשרים תרבותיים אודות משמעות הים בעולם העתיק. דימויים אלו, שהינם בעלי מראה כשל תכשיט, יעמידו לדיון את הרלבנטיות של המיתוסים והערכים הקלאסיים בעולם העכשווי: כיצד יש לראות ולהבין את האמנות העתיקה בזמנים המודרניים? כיצד יש להשליך את המתודה של חקר האמנות על קריאת יצירת אמנות עתיקה? האם ניתן לגלם מיתוס עתיק בשפת האמנות העכשווית? האם משמעותו של “היפה” רלבנטית לתפיסתו בעולם העכשווי? האם ניתן לקשור בין אמנות עתיקה לאמנות עכשווית? ההתבוננות בעבודות הפסיפס בתערוכה זו עשויה, אם כן, להעלות הרהורים ומחשבות ברבדים שונים אודות טיבו של זוהר מעולם של פעם, ותרומתו האסתטית והרעיונית כאלפיים שנה מאוחר יותר.

התערוכה צולמה על ידי אסף פרידמן