ד”ר נאוה סביליה שדה
חוקרת אמנות, אוצרת, מרצה

“המחברת הצבעונית והמקושטת של חוה”, קטלוג תערוכה של חוה גל-און

נאוה סביליה שדה, “המחברת הצבעונית והמקושטת של חוה”, קטלוג תערוכה של חווה גל-און, אוצרת – דניאלה טלמור, בעריכת גיל & מוטי, בית האמנים תל-אביב, פברואר 2011.

“… חייב האושר להיות יותר הישג מאשר מתנת האלים, ובהישג זה מוכרח המאמץ, גם חיצוני וגם פנימי, למלא תפקיד נכבד.” (ברטרנד ראסל) 1

בכניסה למתחם החצר ברחוב יהודה הלוי 79, מוצאת אני את עצמי לעיתים קרובות מתלבטת – האם לפנות ראשית ימינה, לגלריה, בכדי לראות את התערוכה המתחלפת המוצגת בעת זו, או שמא לפנות שמאלה – לסטודיו השקוף, מקדש היצירה של חוה גל-און. מבעד לחלונות הרחבים של חלל יצירה זה, משתקף עולם צבעוני וקסום, מתקתק משהו, קופסת הפתעות2, ואולי מעין קופסת ממתקים, המזמינה לחוויה אסתטית מבטיחה… בחרתי לפנות שמאלה, לקופסת ההפתעות. מיד עם הכניסה, לנגד עיני, ניצבת מזוודה ססגונית המצויירת בשפע של כתמים וצורות, בצבעי ירוק, אדום, תכלת, ורוד ועוד… עבודה זו, נדמה שממצה את סגנונה האישי ושפתה האמנותית המיוחדת של גל-און: צבעוניות השוטפת את העבודה, נטיה לקישוטיות, סוג של ילדותיות, תום, מתיקות, רעננות, גודש, הומור, והמון המון עליזות ושמחה. התבוננתי בעבודה שוב ושוב, תוך שגל-און מסבירה: “בתוך המזוודות יש חפצים, ואני מביעה בחיצוניות המזוודה את המחשבות, הזכרונות והתחושות שאני לוקחת איתי; והכל בצבעוניות, כמו חיי הצבעוניים בכל המובנים”. חלפתי במבטי על פני הסטודיו כולו, בו הצבעים מסודרים וממויינים היטב לפי גוונים חמים וקרים, ואילו העבודות תלויות בסדר מופתי, כמעט מגונדר (משהו נשי, יש בו, בסטודיו הזה…), ושאלתי את עצמי – על מה השמחה הגדולה? מה פשר העליזות הרבה? על שום מה החגיגה? האם לא שמעה גל-און על כך, שאמנות מבטאה סבל? כלום אין לה כל ביקורת על עוולות החברה, המצב הפוליטי, הסבל הקיומי, חוסר הצדק הכללי וכו’? שאלה זו עמדה כחידה בעיני, ואותה ניסיתי לפתור תוך עיון במכלול יצירתה של גל-און. בשורות הבאות אציג את הדרך בה ניסיתי לפתור חידה זו, תוך פריסת מרכיבי היצירה, מאפייניה, השפעותיה, והשלכה למהלכים בחייה של ציירת זו, שנגלו בפני בעקבות שיחות עימה. בכדי להעמיק ביצירתה של גל-און ולהבין את מניעיה ומסריה, מויינו עבודותיה באופן זה: דימויי תום ושלווה; נושאי מקרא וקבלה, רוחניות ושמים; הקשרים ארצייים וחברתיים; וחפצים שהפכו ליצירות אמנות.

מרתון

מהתבוננות במכלול יצירתה האמנותית, נדמה שעבודותיה של גל-און שטופות בעליצות ושמחה, לעיתים בצורה אימפולסיבית. מבחינה זו, קיים הבדל בולט בין תפישתה האמנותית של גל-און לבין התפישה האמנותית הרווחת באמנות העכשווית, השואפת (בהכללה) לתת ביטוי לכאב, לסבל, לחולניות ואף לכיעור. 3

במסורת המודרניסטית של תחילת-אמצע המאה העשרים, היה זהו מאטיס, אשר הצהיר כי תכליתה של יצירת האמנות היא לרומם את הנפש: “אני חולם על אמנות של איזון, של טוהר ושלווה, ללא נושאים מטרידים או מדכאים. אמנות שתוכל לשמש לכל אדם כגורם משקיט, כהתרגעות רוחנית, בדומה לכורסה נוחה בה ניתן למצוא מרגוע מעייפות…” 4. עבודות של מאטיס כגון: “פאר, שלווה ושפע”, וכן “חדוות החיים”, מעמידות במרכזן את השאיפה ליצירת אווירה רוגעת של גן עדן קסום, שאין בו דבר פרט לפאר, שלווה ושפע. הציור, במובן זה, הינו בבחינת חלון לעולם אחר, וכמובן טוב יותר, המביא להתרוממות ולטיהור הנפש (קתארזיס). מאטיס אף הקביל את השפעת הציור להשפעת המוסיקה על הרגש, כאשר אמצעים אמנותיים כגון הקו הערבסקי המתפתל והצבעוניות השופעת הם בעלי איכות של מקצב והרמוניה מוסיקליים: “כל צבעי שרים ביחד, זה כמו אקורד של מוסיקה. יש להם הכוח הדרוש למקהלה” 5. ואמנם, הצבעוניות כסוג של תזמורת או מעין אקורד הרמוני, והשימוש במקצב של צורות וצבעים, אופייני גם ליצירתה של גל-און. בעבודה בעלת הכותרת “מרתון”, שהינה בעלת רוח דומה של תום ופשטות, מוצגים זוג רצים המצויירים בקו-צבע מתפתל בעל אופי ראשוני וילדי. הרקע לרצים הוא שכבות בצבעים המסמנים רגבי אדמה, צמחיה ושמי תכלת בהם שטים עננים לבנים. הרצים הם בעלי מראה קופצני ועליז. בעבודה זו קיימת השטחה מירבית, האופיינית לעבודות נוספות של גל-און. אמצעי אמנותי זה, נראה שנועד להגביר את המימד הילדי ביצירה, וכך את הפשטות והתום שבה. הצבת העבודה בהיפוך לאורך תגרום לדמויות להיראות כמחוללות ולא כרצות, בעוד קו הצבע המוזהב היוצר אותן יראה מתפתל וחושני עוד יותר. השימוש בזהב מעצים את המימד הקישוטי של העבודה, ומקנה לדימויי הרצים מראה דמוי תכשיט, מאפיין שחוזר ביצירתה של גל-און. בעבודה זו, כמו בעבודות נוספות, ויתרה גל-און לגמרי על השפה האמנותית הפיגורטיבית המסורתית והיא פונה לכיוון של הפשטה, כאשר האמצעים הטהורים של קו מתפתל וצבעוניות עזה הם בעלי איכות של מקצב מוסיקלי ומעבירים את המסר – עליזות ושמחת חיים.

גל-און עושה שימוש בהפשטה, השטחה וצבעוניות שופעת בעבודות רבות נוספות. אחת מהן היא “נחום תקום” משנת 1995, המורכבת ממארג קישוטי של גוונים – ורודים, אדומים, כתומים, צהובים, סגולים ותכולים. הצבעים יוצרים שפע של צורות ודגמים הנארגים זה בזה, כשבתוך כך, ניתן להבחין בדמות נשית המשתלבת בדגמי הרקע, כאילו מרחפת היא בחלל חלומי. מהו מקורה של חולמנות זו?

 

נחום תקום

חוה גל-און נולדה בסמרקנד, בעקבות מנוסתו של אביה צבי מייסטר מפולין לאוקראינה, שם פגש את אמה רעיה סוסקין. הם התחתנו ונסו לאוזבקיסטאן מפני אימי השואה, גל-און עלתה לארץ בגיל שלוש וגדלה בתל אביב. אמה עסקה ביצירת פרחים דקורטיביים לקישוט בגדים, ואביה היה בעליו של מפעל טקסטיל תקופה קצרה (לאחר שהפסיד בזמן הצנע את המפעל, מצא פרנסתו כפקיד חשבונאות). יתכן שכבר ביסודות אלו ניתן למצוא הסבר לנטיה הטבעית של גל-און לאסתטיקה, לקישוטיות ולנטיה לענג את העין מצד אחד, בעוד מצד שני, קיים בה הרצון להעביר מסרים ותחושות בטן. בחייה כילדה נמהל עצב רב, שכן אחיה הצעיר מנחם היה חולני, כיוון שנולד עם מום בלב, והוריה בילו זמן רב בטיפול בו בבתי חולים. בהיותו בן חמש שנים בלבד נפטר האח. גל-און היתה בת שמונה כשחוותה לראשונה אובדן. לאחר האסון החליטו הוריה לפתוח דף חדש וטוב בחייהם הזוגיים. זכרון חד יש לגל-און: “הורי יחד איתי, יצאנו במיטב המחלצות, אמי בשמלת טפט בדגם סגול משתלב… ושניהם רוקדים לצלילי מוסיקה… המראה החלומי היה כפנטזיה של אושר. היתה תחושה שישנה תקווה לפתוח התחלה של חיים, הפעם מאושרים”. שנה אחרי כן הוריה מתגרשים. גירושין היו אז דבר נדיר. כאב, צער, תחושת בדידות, מלנכוליה הפכו לחלק ממנה בפנימיות ובחיצוניות. חוה היתה ילדה חברותית, רוקדת ושמחה, אולם גם הילדה-היחידה-בכיתה-שהוריה-גרושים. ליחודיות זו, כפי הנראה, השפעה על היבדלותה של גל-און והאופן בו יצרה לעצמה עולם משלה.

זוגיות צומחת

הזוגיות תהיה לנושא חוזר ביצירתה של גל-און: במרכזה של העבודה “זוגיות צומחת” מתואר עץ ממנו צומחת ועולה זוגיות. שורשיו של העץ הם כף רגל הרשומה בקו משורבט וחובקת רגל אחרת, בעוד הענפים הם כאריג העשוי מערב רב של צורות וצבעים, עוטף אותן וממזג ביניהן. מבין הצבעים בולטים הזהב, הכחול והסגול. צבעים אלו נושאים בחובם סימליות: הסגול הוא בעל איכות מיסטית, “מעט מרעילה” (כדברי חווה); הכחול נתפס כצבע רוחני במסורת הנוצרית ובתפישתו של אמן הצבע ואבי הציור המופשט קנדינסקי; ואילו הזהב סימל קדושה במסורות רבות, והינו צבע דומיננטי מאוד ביצירתו של הצייר האוסטרי בן תחילת המאה, גוסטב קלימט. ההשוואה בין יצירתה של גל-און ליצירתו של קלימט הינה מתבקשת: השטחה, סיגנוּן ועיטוריות, שימוש בצבע זהב והשתלבות של הדימויים והרקע האופיינים לעבודתה של גל-און, בולטים ביצירתו של קלימט – “הנשיקה”. בשתי העבודות נחגגת האינטימיות וההתמזגות בין אוהבים, וכן המראה דמוי התכשיט של הציור, ההופך את האהבה למעין שכיית חמדה יקרת ערך. מנקודת מבט זו, ייחודיותה של גל-און בולטת עוד יותר, שהרי באורח מעניין, חוה מתוכשטת ומתלבשת באופן קישוטי, וכך כל הסובב אותה. הבדל נוסף מקלימט הוא הצבעוניות, הרוך, התום והשובבות, הייחודיים לגל-און. הציור “זוגיות צומחת” הוא שיר הלל לצמיחת האהבה מתוך השגחה עליונה, שפע ויופי, והערגה האינסופית אליהם. התמזגות טוטאלית מתרחשת בעבודה “אינפיניטי”. הסיפרה 8 המסמלת את האינסופיות, תבטא בעבודה זו השתלבות נצחית. תום ילדי יאפיין את השפה הציורית, אולם ישא בקרבו מסר רוחני: האינסופיות והנצחיות השמימית. העיסוק בנושאים אלו יקשור את גל-און עם מסורת אמנותית קלאסית: עקרון האהבה האפלטונית הינו עקרון קלאסי, ולפיו החיבור בין אוהבים הינו פיזי ורוחני בעת ובעונה אחת (וזוהי למעשה האהבה האפלטונית האמיתית).

אינפיניטי

בעבודה אדם וחוה שתי הישויות הפכו לזוג. זוג תנכי זה עשוי במכחולה של גל-און משפע של נגיעות צבע עיטוריות, בעבודה עמלנית שהינה מוטיב חוזר ביצירתה, המזכירה מעט את עבודתה של טל מצליח. בין בני הזוג קיים קשר עין היוצר אינטימיות, כאילו הם שרויים בעולם משלהם של תום ופסטורליה נאיביים, ואין הם מבחינים בנחש המתפרץ ביניהם. הנחש, בעל הצורה הפאלית, עשוי לסמל את הגורם האפל, החודר את השלווה ומעיב על השקט, הזוגיות והנועם, כפי שהחיים עצמם מופרעים על ידי גורמים מאיימים מסוג זה. הפרעת השלווה הינה נושא ביצירתו של הצייר יצחק ליבנה. אולם בעוד שביצירתו של ליבנה קיים מימד ציני המתבטא דווקא בסגנון הציור המזוכך והפלקטי מדי עד כדי מלאכותיות, הרי שהציניות נעדרת לחלוטין מיצירתה של גל-און. שפתה האמנותית האישית ציורית היא, משתעשעת בפשטות ותום, וצליליה ומילותיה שמחות. בהכירי את חוה גל-און, היא אינה תמימה כלל, אלא משתדלת להיכנס ולהימצא בעולם פנטסטי של תמימות ושמחה – בעולמה המציאותי ובאמנותה.

אדם וחוה

בעבודות רבות, עושה גל-און שימוש של ממש במילים. בדרך כלל, מילים שמתכוונות לטוּב, לשפע וליופי שבחיים. מילים קבליות וציטוטים תנכיים. לעיתים מצטטת גל-און פסוקים מספרי בראשית, תהילים, שיר השירים ועוד, המשמשים אותה ומעניקים לה השראה ביצירתה, כאילו היו הם מנטרות, או אבן שואבת כמקור לתקווה ולחיים. זיקה רבה יש לגל-און למסורת ישראל, ממנה היא נוטלת מקור השראה לשם בחירת מילים טובות לשיבוץ בעבודותיה. הבחירה של גל-און בשמחה, בחיים כמו באמנותה, באה לידי ביטוי ברבות מהעבודות. עבודה כגון “עץ החיים 2” משקפת בחירה זו. העץ המסמל את החיים מהודר מאוד הינו: פוארותיו מסתלסלות כדגמים צבעוניים ועיטוריים, והצבע הזהב שורה בכל. גם לעבודה זו איכות כשל תכשיט, שעשויה להזכיר אף את עבודותיה של ביאנקה אשל גרשוני. הנוף הפרחוני ברקע מצוייר בסגנון הנאיבי האופייני, ומזכיר מעט את נופיו של ידיד רובין. האדמה שלצד העץ הנביטה ביצים ובהן זוגות שטרם בקעו. שלווה, שפע, אהבה, פוריות וחיים שורים בכל, כברכה.

עץ החיים

לאחר גירושי הוריה, חוה גל-און חיה עם אמהּ, שנישאה בינתיים מחדש, בשכונת גבעת עליה ביפו. זיכרון מתקופה זו הוא מי הביוב שזרמו ברחובות. תושבי השכונה, רובם ככולם ניצולי שואה, שעסקו ללא הרף בזכרונות הקשים, לצד תאוות החיים. כל הצלחה בחיים יצרה בהם תחושה של ניצחון על השואה האיומה. גל-און בחרה ליטול סמל זה של ההצלחה, אף על פי כן ולמרות הכל. מגבעת עליה, בהיותה בכיתה ו’, עברה עם משפחתה החדשה לשדרות בן גוריון, כאשר ברקע היה תמיד אביה התומך והמקרב לעולם התרבות, שהעניק לה את עולם האופרה, התיאטרון והאמנות. גל-און ציירה תמיד ללא הרף. ציירה לעצמה, ציירה במחברות שלה ושל חבריה לכיתה; העתיקה מספרי אמנות שאביה קנה, בראה לעצמה חיים שטופי הדמיון וצבע. הצבע עבור גל-און הוא מקור לשמחה. מתוך הדחף והכשרון האסתטי המולד, לימדה עצמה לשלוט ולשחק בצבע, ולהפכו לאמצעי ליצירת אושר ושמחה. בשנות השמונים למדה שנה רישום אצל רחל שביט במדרשה לאמנות ברמת השרון. כמו כן, למדה ארבע שנים אצל יעקב מישורי במוזיאון תל אביב, ועוד שלוש שנים בסטודיו של מישורי.

ציוריה המופשטים של גל-און הם בבחינת “ציור טהור”, כהגדרתו של קנדינסקי. בקרב ציורים אלו, בולטים במיוחד תיאורי בראשית בפורמט המעוגל המזכיר את ציורי המנדלה ההודיים. נראה שגל-און נהנית במיוחד לתאר את הכאוס הבראשיתי באמצעות משחקי הצבע. בקומפוזיציות אלו קיימת חוקיות פנימית וייחודית לכל תיאור, המבוססת על צבעוניות עזה ופיזור כתמי הצבע בשיווי משקל בין הגוונים החמים לקרים. איזון והרמוניה מסוג זה קיימים גם ביצירתו האמנותית של קנדינסקי, ובעיקר בעבודותיו שכותרתן “קומפוזיציה” ו”אימפרוביזציה”. הבחירה בשפה המוסיקאלית ממחישה היטב את ההדגשים בציור “הטהור”: ההתמקדות בשפה האסתטית של צורות וצבעים, ויצירת הרמוניה בעלת חוקיות פנימית, כמו ביצירה מוסיקאלית. התוהו זוכה אם כן לסדר ביצירתה של גל-און, המתארת מעין מאבק בין כוחות של אור וחושך, כשידו של האור על העליונה. המאבק בין אור לחושך הוא למעשה אותו מאבק על הבחירה בשמחה ולא בעצב בחייה. גל-און שואבת השראה רבה גם מהקבלה, באפשרות לתיקון ולמיגור הגורמים השליליים בחיי האדם. שני העולמות מסומלים על ידי הצבע הכחול, הנקשר לרוחניות אולם גם לעצב, והצהוב, המסמל את האור ואת הנשגב. בעבודה “הכל שליחות” מתוארים שני חלקי מעגלים הנעים כביכול זה לקראת זה ועומדים להתנגש. שפע של צבע מעטר את שני הגופים, באופן המזכיר אף הוא את יצירתו של קנדינסקי, אשר גם בה קיים עיסוק במאבק אימתנים בין כוחות ארציים לכוחות שמימיים. אולם, בעוד שסגנון ציורו של קנדינסקי חד ואלים משהו, ומכוון לאזהרה מפני אימיה של אפוקליפסה נוראה העתידה לפרוץ, הרי שסגנונה של גל-און מצטיין בנינוחות, בהשלמה עם המציאות, שלווה ופיוס (נשיים?). מבין הדימויים המופשטים ניתן אף להבחין בדמויות אנושיות הפונות זו אל זו במעין מחוות שלום, כאילו נשלחו הן אל בין העולמות בכדי לכרות ברית שלום ביניהן.

הכל שליחות

הדרך אל האור

החיפוש של גל-און אחר האור כאמצעי להתעלות רוחנית, הנובע מזיקתה לרוח הקבלה, בא לידי ביטוי בעבודה “הדרך אל האור”, שבמרכזה מתואר דימוי מופשט של סליל מתפתל לרוחב הפורמט. חומר בערה בצבעי ירוק-צהוב-אדום בוער בשולי הצבע הכחול, ההולך ומתרחב והופך לצהוב, וניצוצות מוקרנים ממנו. השאיפה להתעלוּת ולחיפוש אחר אור אלוהי נשגב באה לידי ביטוי בעבודות רבות. גם העבודות מתערוכת היחיד באגודת האמנים בתל אביב בנושא “שמים” מתאפיינות בהתרחשות צבעונית דינמית מאוד. הקניית מימד רוחני לצבע מזכירה מעט את מרדכי ארדון, שגל-און אף מציינת כי הושפעה ממנו. ביטוי נוסף למוטיבים אלו ניתן גם בתערוכת היחיד “בראשית”, שנערכה במוזיאון התנ”ך.

שמים

שמים

האמנם יצירתה של גל-און אינה עוסקת כלל בארצי ובקיומי? למעשה, הגיבה גל-און לאירועים פוליטיים בכמה מיצירותיה. בעבודה “מלחמת המפרץ הראשונה” מתארת גל-און דימויים המבטאים את אווירת המלחמה: ישראל המחולקת לאיזורים, המסיכה, ציפור הקורמורן ספוגת הדלק, הניספים, ולוח שחמט המתעקל בתעתוע ראייה פרספקטיבי-אשלייתי כמטאפורה לזירת הלחימה. השעשוע שבמשחק הופך אצל גל-און לכלי ביקורתי. עבודות רבות אחרות של גל-און עוסקות בנושאים פוליטיים: למשל בעבודה “מפת הדרכים”, מתייחסת גל-און לגבולות הארץ, בעבודה “יד לבנים”, לאובדן החיים במלחמות, ואילו בעבודה 11.9.2000, לנפילת מגדלי התאומים.

מלחמת המפרץ הראשונה

המסר האנט-מלחמתי של גל-און זכה לשם מפורש בעבודות “אופטימיזם 1″ ו”אופטימיזם 2”, המזכירות מאוד באופיין את עבודות השמים. הצבע התכול שולט בהן. הצבעוניות בהירה ונעימה לעין. כל הגבולות הפכו לזרי שרשרת פרחים, כל הדגלים מסביב למפה הפכו לפרחים, והכיתוב – “והגבולות יתמוססו והארץ תשקוט”, תורם למסר המפייס. יחסה התמים משהו של גל-און להקשר הפוליטי בא לידי ביטוי גם בעבודה “משקפיים”, המתארת בהומור התבוננות בארץ ישראל בקריצה ובמשקפיים ורודים.

אופטימיזם

אופטימיזם

משקפיים

בשנת 1997 נפטר אילן, בעלה של חוה, בעקבות מחלה. פרידה קשה היתה זו, לאחר זוגיות של 35 שנים. גל-און טיפלה בו במסירות רבה וחוותה עימו את סבלו. להלן אחד השירים שכתבה, בעקבות מותו, שכותרתו – ‘אילן, לכאב יש תנועה’:

זה כל כך כואב, ומתפתל

חובק וחונק… הכאב.

מרגיש במרכז

ומתפשט לצדדים

עולה למעלה

ונעצר משמאל

לא חולף

לא עובר

רק מרפה… וחוזר

חוזר… ומרפה

כאב, שנמצא במבוך

 

כאב משוטט.

חייה של גל-און לא היו ורודים, אולם היא בחרה במשקפיים ורודים בכדי לחיותם. אמני צבע רבים, מאז ציירי הרומנטיקה במאה ה- 19, השתמשו בצבע כאמצעי לירי ופואטי, בכדי לבטא את הסבל הקיומי והאישי. למעשה, כה התרגלנו לדימוי “האמן המיוסר”, שקשה מאוד לקבל אמן אשר משתעשע בצבע, וללא כל התנצלויות. עבודה אקספרסיבית שכותרתה “שדה שושנים” של אמנית קולוריסטית כמיכל פרי, לצד המשפט – “והיה לי דימוי של קיר שחתיכות בשר מתפוצצות עליו”הינה בעלת רוח פאטאליסטית, בעוד יצירתה של גל-און נעדרת לחלוטין פאטאליזם, ולכן, בעצם, כה זרה בסביבה האמנותית העכשווית. עם זאת, קיימת נטיה באמנות הישראלית העכשווית, אשר תואמת גם מגמות דומות בזירה הבינלאומית, “לכיוון המשחקי והאסתטי”, כהגדרת חוקר האמנות גדעון עפרת6. עפרת מתכוון בדבריו לדימויי חיילים כתיאורים מבויימים, אירוטיים ואסתטיים בעבודות של אמנים כעדי נס ואחרים; אולם בהכללה, ניתן לומר שנטיה זו משיבה אל המטרה הבסיסית שהיתה לאמנות לאורך תקופות רבות – לגרום באמצעות היצירה לעונג אסתטי על מנת לרומם את הצופה לחוויית התעלות רוחנית.

חוה גל-און משחקת ומשתעשעת באסתטיקה ומרוממת ומשובבת את נפשה שלה. גל-און מאמינה בעקרון קבלי, לפיו שומה על האדם להיות טוב כלפי סביבתו; וכן, שהחיים הם כמו גלים: כאשר מתקרב גל, יש לעלות עימו מעלה ולא להתנגד לו. לאחר מכן ירד הגל והמים ישקטו (באורח מעניין, מזכירה מטאפורה זו את שמה של הציירת עצמה). כך יש להתייחס גם לאירועים הקשים בחיים. החיים הם כמשחק, והאמנות, ככלי המשחק. על אחת הקופסאות בסטודיו של גל-און מופיע הכיתוב – ‘משחק האושר’. בצדה האחד דימויי פריחה, אושר, ציפור ומוסיקה, ואילו בצדה השני אותיות ומספרים. קופסת אושר היא זו. ההליכה בשביל החיים, הבחירה בכלי המשחק והרכבתם נתונה היא בידינו, והאושר על כן, כמשחק ילדים הינו.

שפע של חפצים שטופי הומור גודשים את הסטודיו של גל-און: המכנסיים של אילן שהפכו ל”מיצב ברכה”, קרשי גיהוץ שצויירו בססגוניות ומסמלים “אנשים שטוחים”, חמור שכמו “מחכה למשיח” ועליו כל שמות המשיח, מראות עליהן נרשמה דמותה הצבעונית של גל-און עצמה, מזוודות ססגוניות נוספות עליהן מצויירים זכרונות ומחשבות, נעליים אופנתיות שעוטרו מחדש בצבעוניות עזה על פי טעמה של גל-און, הכסא “סטודיו” שהועמס בשפופרות ומכחולים משומשים (כלי החיים של גל-און עצמה), שגל-און אספה והדביקה למעלה מעשר שנים לכסא שנעטף בפרספקס, וכמובן, הקופסאות. גל-און, למעשה, נוטלת חפצים מעולם היומיום והופכת אותם לאובייקטים אמנותיים אסתטיים, ובהיפוך, משתמשת בחפצים (נשיים) מחיי היומיום כגון לק ואודם, בכדי ליצור אמנות. סוג מסויים של עיסוק בדלות החומר… ההבדל בין השימוש של גל-און בחפצים יומיומיים (Ready Made) לבין השימוש בהם בתולדות האמנות הוא, שעבודתה של גל-און, כאמור, נטולת ציניות, אלא מביעה מסרים שהינם לעיתים מיסטיים ותמיד אופטימיים, כערך, כמעט כאידיאולוגיה. ודווקא משום כך, בשל החגיגה הגדולה שיצרה לה, מבטאה היא היטב את הגודש והפלורליזם האופייניים לתרבות ולאמנות הפוסט מודרנית.

ציורי הקופסאות, שהוצגו בתערוכת היחיד “מכורה לתנועת היד”, אגב, הם נאיביים במיוחד: ידיים, כוסות יין, עצים ופרחים, נשים יפות פזורות שיער… עבודות אלו נעשו בעבודה ספונטנית ותמימה, המזכירה את שירבוטיה של נערה במחברת, כפי שאכן נהגה גל-און בנעוריה. אמנית זו בחרה בגישה יחודית ומקורית: גדשה היא את יצירתה בשפע ססגוני של שובבות וצבע, יצקה הומור ושעשוע ללא עקבות ומעצורים, וכך, קישטה היא את מחברת חייה.

 

 

נאוה סביליה שדה, בתוך הקטלוג “קול המילים השמחות” – תערוכה של חוה גל-און, עורכים – גיל & מוטי, בית האמנים, תל-אביב, אוצרת – דניאלה טלמור, נובמבר 2010.

המאמר מופיע גם באתר גלריה גל-און

  1. ברטראנד ראסל, כיבוש האושר, בתרגום אבינועם סייג, אומגה, תל אביב, 2010, עמ’ 200.
  2. ‘מכורה לתנועת היד’, אוצרים – גיל&מוטי, אוקטובר 2010, גלריה גרשטיין, תל אביב
  3. ‘הגזמה פראית’, יולי 2009 – ינואר 2010, אוצרת – תמי כץ פריימן, מוזיאון חיפה; ‘בשר ודם’, קבוצת אוצרות בהנחיית תמי כץ פריימן, דצמבר 2009 – ינואר 2010, תערוכה בגלריה לאוצרות קלישר, תל אביב.
  4. גילה בלס, הצבע בציור המודרני – תיאוריה ופרקטיקה, רשפים, תל אביב, 1996, עמ’ 129. וגם:  Lawrence Gowing, Matisse, London, Thames and Hudson, 1979, P. 50.
  5. בלס, הצבע בציור המודרני, עמ’ 131-132
  6. גדעןן עפרת, בהקשר מקומי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2004, עמ’ 233